כהקדמה למתן תורה מסופר על בואם של בני ישראל למדבר סיני, וכך נאמר בפסוק: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". כאשר קוראים את הפסוק מיד קופצת התמיהה, כיצד מתוארת החניה של בני ישראל בלשון יחיד "וַיִּחַן" ולא ויחנו בלשון רבים כפי שכתוב בדרך כלל?
מסביר על כך רש"י "כאיש אחד בלב אחד". התורה בכוונה נוקטת בלשון יחיד על מנת להדגיש את אחדותם של בני ישראל כהכנה למתן תורה. פירוש זה נשמע מאוד מרומם ומגביה את מעלת עם ישראל. עם ישראל עומדים לפני מעמד כה נשגב והם כולם באחדות כאיש אחד בלב אחד.
אולם פירושו של רש"י קצת תמוה לאור פירושו בפרשה קודמת.
בפרשה הקודמת, בה מסופר על צבא פרעה שרודף אחרי בני ישראל לכיוון ים סוף, ישנו פסוק המתאר את מצרים רודפים אחרי בנ"י- "וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם". גם פסוק זה נכתב בלשון יחיד- נוסע. והנה במקרה זה רש"י מפרש שוב "בלב אחד כאיש אחד". כלומר, גם המצרים היו מאוחדים מול בני ישראל.
ואם כך מהי המעלה המיוחדת באחדותם של בני ישראל קודם מתן תורה?
אם נדייק בקריאת פירושו של רש"י נשים לב כי לגבי בני ישראל הוא כותב "כאיש אחד בלב אחד" ולגבי מצרים הוא מתחיל דווקא מהלב- "בלב אחד כאיש אחד". בשינוי זה נעוץ ההבדל. שינוי זה יוצר את המעלה לגבי אחדותו של עם ישראל לעומת אחדותם של מצרים.
ישנה אחדות שנגרמת בשל אינטרס זהה וישנה אחדות אמיתית, פנימית. כאשר צרפת רוצה לכרות ברית עם גרמניה, פולין ומדינות נוספות ולהקים את האיחוד האירופי, כל אחת מהמדינות חושבת על האינטרס שלה. האינטרס המשותף שלהן גורם להן להתאחד ולהצטרף לאיחוד האירופי, להיות באחדות. אחדות זו נוצרה בגלל רצון משותף. הרצון- הלב גורם לאחדות. וכאשר יתבטל האינטרס תתבטל האחדות.
לעומת זאת, ישנה אחדות פנימית יותר הנגרמת ממשהו עמוק ואמיתי. אחדותו של עם ישראל נגרמה מכך שהם כולם בפנימיותם מאותו מקור- לכולנו יש את 'הניצוץ האלוקי' את החלק האלוקי בנשמתנו. האחדות של עם ישראל התחילה בהיותם כאיש אחד ורק אחר כך- בלב אחד. רק בגלל האחדות הפנימית הגיעו עם ישראל לאחדות ברצון- מתן תורה.
נזכור כולנו כי בפנימיותנו אנו מאוחדים. אל לנו לתת לאינטרסים השונים, ההרגלים השונים או לדעות השונות להסתיר את האחדות הזו.
