ב"ה
הרב אורי וילהלם
מסופר על מלך גדול שהזמין את כל אנשי ממלכתו לחגוג עימו. הוא חגג עימם שבעה ימים בשמחה ובסעודות גדולות. לאחר שוך החגיגות הגדולות הזמין המלך רק את אוהבו, יועצו האישי, להישאר עימו עוד יום אחד לחגוג עימו בסעודה אישית – רק שניהם, כדי ליהנות באמת אחד מהשני בלי כל ה'באלגן' מסביב.
***
חג הסוכות הוא אחד משלושה הרגלים בהם נצטוו עם ישראל לעלות לירושלים ולהיראות לפני ה'.
בזמן שבית המקדש היה קיים היו עולים אליו כל היהודים ביחד עם קרבן 'עולת ראיה' ובאו להיראות לפני ה'. ניתן לדמיין את ההוד, ההדר והאווירה ששרו אז ברחובות ירושלים, כאשר כל העם הגיעו להקריב את קורבנותיהם.
המשנה מונה את מספר פרי החג (בנוסף לקורבנות האישיים שהביא כל אחד מעם ישראל) שהוקרבו בכל יום במהלך שבעת ימי חג הסוכות, ומסכמת שהוקרבו שבעים פרים במהלך החג.
בחג הצמוד לחג הסוכות – חג שמחת תורה – הוקרב שוב קרבן ציבור, והפעם רק פר אחד. ומדוע? בדיוק כמו בסיפור למעלה.
המשנה ממשילה את פָּרֵי חג הסוכות וּפָּר חג שמחת תורה לעם ישראל והאומות.
שבעים פרי חג הסוכות הם כנגד שבעים אומות העולם, ולאחר כל החגיגה וריבוי הפרים מגיע שמחת תורה, בו מוקרב רק פר אחד – שהוא כנגד עם ישראל. בחג זה ה' כביכול אומר לעם ישראל: "בואו בני האוהבים, נחגוג רק אתם ואני יחד". שמחת תורה הוא חג ששייך רק לקרובים ביותר – לעם ישראל.
בשמחת תורה עם ישראל שמח בתורה – נגרמת שמחה גדולה לישראל שסיימו את התורה כולה בסבב של קריאת התורה בכל שבת. ביחס לתורה – כל אחד מישראל יש לו בה חלק ושייכות כמו לרעהו, ללא הבדל מעמד, רמה דתית וכדומה. ולכן הביטוי לשמחה בתורה – לקדושה הפנימית שלה, התורה שבה היא שווה לכל יהודי, אינו מגיע בלימוד תורה מעמיק אלא בריקודים עם ספר התורה כשהוא סגור דווקא ומכוסה במעיל.
הריקוד של היהודי עם ספר התורה הסגור מבטא יותר מכל את האהבה של היהודי לתורה, את הרצון של היהודי לשמוע את דבר ה', לקבל את דברי התורה ולהתעלות מקדושתה.
אז כל אחד ואחת מוזמנים לבוא לבית-כנסת הקרוב אליהם, לחבק את ספר התורה ולרקוד עימו – כי לכולנו יש שייכות וקשר עמוק לתורת ה'.
שבת שלום וחג שמח.
לתגובות והערות:
הרב אורי וילהלם, רב נווה-אילן,
052-7703178
[email protected]
