אחד מהדינים הוא שתקופת המקסימום לעבדות היא שש שנים. אך באם כעבור שש שנים הוא מצהיר שברצונו להישאר כעבד (דבר שהיה מצוי, היות והיחס לעבד עברי היה חייב להיות מטיב ביותר עד כדי כך שאמרו "הקונה עבד כקונה אדון לעצמו"), אזי האדון רוצע את תנוך אוזנו במרצע והוא נשאר עבד עד שנת היובל.
רבן יוחנן מסביר מה עומד מאחורי העונש המוזר של רציעת האוזן, "אוזן זו ששמעה בהר סיני 'לא תגנוב', והלך וגנב- תירצע".
כשמתבוננים בדין זה עולה התמיהה, אם האשמה על האוזן ששמעה ואחר כך גנבה, מדוע רוצעים אותה לאחר שש שנים מהאירוע ולא מיד? מה גם שמדובר בעונש היחיד בתורה שעושים סימן מבייש בגוף האדם עצמו…
ההסבר לכך: בעיקרון, אכן העונש המתאים לאדם שגנב הוא לרצוע מיד את האוזן ששמעה בהר סיני. אבל התורה נמנעת מלבייש אדם ולגרום לו שכולם ידעו שהוא גנב, לכן לא רוצעים את אוזנו מיד כשנתפס. אך כאשר האדם רוצה להמשיך להיות עבד, זאת אומרת הוא מראה שאין לו בעיה להסתובב עם התווית שהוא גנב, אומרת התורה אדם שלא מתבייש במעשיו, לא נימנע מלעשות לו את מה שמגיע לו, על מנת לחסוך לו את הבושה, את השיימינג.
