בימים הקשים הללו, דומה כי הציבור נחלק למי שהכאב אינו מניח לו והוא מתכנס באבלו ובצערו – ומי שמנסים להיאחז בשאריות של אופטימיות ותקווה.
אלה האחרונים, מן הסתם, משתוקקים בכל מאודם לקום מעפר ואפר – עד שלדעת רבים הם מנהלים את רגשותיהם ללא בקרה וראייה נכוחה, לעיתים תוך הגזמה בהצגת ובטיפוח התקוות עד לכדי מצב של הליכה שולל אחר הכמיהה להתאוששות מהירה – ולא לחלוטין סבירה, לדעת רבים.
השבוע נתקלנו בטקסט מאד קשה שנכתב מדם ליבו של אדם בשם רונן גפני.
נראה שגם הדברים הללו צריכים להישמע.
לא נגענו:
——————–
ישראל לא חזקה. ולא ביחד ננצח
"זה פוסט כועס. אבל כנראה שגם אפקטיבי.
אני נטרף כבר מלנסוע בכבישים ולראות שלטי חוצות של מועצות מקומיות וארגונים מסחריים עשירים, מעדכנים אותי שישראל חזקה ושביחד ננצח.
די עם זה כבר.
הזיקפה הלאומית הזאת לא מאפשרת לנו להתבונן למציאות בלבן של העיניים ולתקן. ליצור ריפוי.
מי אתם שתחליטו בשבילי אם אני חזק ומאוחד? התקשרתם לשאול?
27 שעות הצבא לא הגיע לאנשים שנטבחו בבתים שלהם.
שבוע בערך לקח לסגור עסקה פוליטית. של ממשלת 'אחדות'.
שבועיים הורים לא קיבלו טלפון אחד מגורם רשמי כשהם מחפשים את הילדים שלהם בכל בתי החולים בארץ.
חודש עבר מתחילת המלחמה ושקל לא נכנס לחשבונות הבנק של מאות אלפי עצמאים ובעלי עסקים שקורסים כרגע כלכלית.
המתווה הכלכלי שהוצג בימים האחרונים הוא בושה במקרה הטוב, ופגיעה מכוונת באזרחי מדינת ישראל ברמה של פיגוע כלכלי רב-נפגעים מכוון על ידי ממשלת ישראל, במקרה הרע.
מאות אלפי משפחות קורסות בימים אלה כלכלית. אז מי חזק בדיוק? ואיפה הביחד?
ישראל חלשה.
נתפסו בחולשתנו המודיעינית, הצבאית, הפוליטית והכלכלית.
אנחנו אסון הסברתי בינלאומי שאפשר ללמד אודותיו בבתי-ספר לתקשורת.
ועל מנהיגות אין בכלל מה לדבר.
אומת ההיי-טק והגז לא מסוגלת או לא רוצה (תחליטו מה יותר גרוע), לתמוך באזרחיה.
איפה המילארדים של המיסים מהאקזיטים המשוגעים פה, שכל שר מזמר עליהם מעל כל במה בינלאומית?
איפה הביטוח הלאומי שאני משלם 30 שנה? איפה קרן השפע שביבי הבטיח לנו שתפיל עלינו עושר שלא ידענו דוגמתו?
בשלב הזה היה צריך להישפך עלינו כסף ברמות מהירות ובעוצמה של ארגזי השמפניה שהגיעו למעון ראש הממשלה לצורך מילוי תפקידה.
אנחנו לא חזקים ביחד. אנחנו לבד.
כל בעל עסק הוא לבד! כל משפחה לבד!
כן, אנחנו עם מדהים. נרתמנו. מימַנו את המלחמה הזוּ מהנטו שלנו (גם זה על חשבוננו).
על חשבוננו קנינו ציוד לצה"ל – כי אין לנו מספיק מסתבר.
על חשבוננו אנחנו מאכילים את החיילים שלנו (כי צה"ל לא מסוגל לספק אוכל מזין לחייליו. גם בתקופות שלום, לא רק במלחמה). כבר שנים אנחנו מאכילים את החיילים הפרטיים שלנו.
על חשבוננו שיכנּו את המפונים. שנמשיך?
רק בשבוע שעבר הבן שלי היה צריך לנסוע לבסיס ביום שבת. למה? ככה זה מלחמה.
איך מגיעים לבסיס ביום שבת בתקופת מלחמה בישראל 2023? ברכב של ההורים כמובן, אלא מה. כי אין רכבת. אין תחבורה ציבורית מכל סוג שהוא.
כי אתם יודעים…מלחמה…סליחה. שבת.
ישראל חזקה. ביחד ננצח.
תוך כדי תשלום מיסים שלא נעצרו לרגע. אפילו לא גרייס של חודש או חודשיים.
אנחנו עדיין בשלב הטראומה. אפילו לא פוסט-טראומה.
אף משרד ממשלתי לא מתפקד, חוץ ממס הכנסה וביטוח לאומי – וזה אומר דרשני. זה לא שהם לא יכולים. הם לא רוצים!!!
ביחד? ננצח?
מי זה הביחד?
איך נראית תמונת הניצחון?
תשלומי הארנונה שלא הופסקו?
ייבוא פירות מטורקיה במקום לקדם חקלאים מקומיים?
עזה מפורקת לחתיכות ולידה שרידי עסקים ישראלים שפירנסו פעם משפחות?
משפחות עקורות מבתיהן למשך חודשים?
ישראלים שהם פליטים במדינות זרות כי הם יודעים שאף אחד פה לא ידאג להם?
לא לרווחה הנפשית שלהם, לא לכלכלית, לא לדיור, כלום ושום דבר.
בואו נודה בזה. אנחנו מוקרבים על המזבח של הלאומיות שלנו.
"אנחנו" זה אזרחי המדינה הזאת.
התושבים בעוטף, משפחות החטופים, החיילים, משפחות החיילים, בעלי העסקים. כולנו. זמינים להעלאה כקורבן.
יש בארץ יותר אנשים שיש להם אומץ כרגע לקחת רובה וללכת להלחם במחבלי חמאס חמושים, מאשר אנשים שיש להם אומץ לא לשלם מע"מ ב-15 לחודש.
שר אחד בממשלת ישראל לא ויתר על המשכורת שלו החודש.
כל הארגונים הגדולים שפניתי אליהם ליוזמות משותפות לעסקים קטנים סירבו לעזור או לממן.
רשתות המזון לא יוצאות בהצהרות מחממות-לב על הטבות, הנחות ומבצעים יוצאי דופן. להיפך. מבצעים מבוטלים וירקות מיובאים מטורקיה. טורקיה! בוא נממן את שונאינו במקום את חקלאינו.
הבנקים לא ביטלו אפילו את העמלות שלהם.
אז הם דחו קצת את ההלוואות, לא כולל ריבית. מכה קלה בכנף עבורם.
איפה הביחד? הביחד הוא רק בתוך הקהילות הקטנות. בין חברים. בתוך המשפחות.
אז די עם הזיקפה הלאומית המזוייפת הזאת. בואו נסתכל למציאות בעיניים.
בזמן משבר אין אף אחד שמייצג את המדינה הזאת, או שמממן את השלטים האלה, שאפשר לסמוך עליו שיבוא לנצח איתך ביחד. לא תחת אש, ולא בקניות בסופר. אנחנו לבד. וככל שנבין את זה מהר יותר. כך ייטב. כי אז נוכל להתחבר לעוצמה הפנימית שלנו. כאנשים. לא כאזרחים. ולא כנתינים.
כשנבין שכל הכסף שאנחנו מעבירים כל חודש, לכל מוסדות השלטון, לא מיועד לשרת אותנו אלה אותם.
אולי אז, נשכיל להסתכל לבעיה בלבן של העיניים, למערכת היחסים האלימה שיש לנו עם הממשלה. כולל גזל המשאבים שלנו למען אינטרסים שהם לא בטובתנו.
ונסכים לקחת בחזרה את הריבונות שלנו על החופש שלנו, ואת האחריות לדאוג לעצמנו ולקהילות שלנו.
קודם כל הכסף שלנו נשאר אצלנו.
אנחנו נבנה את המערכות שישרתו אותנו. מלמטה. בקהילות קטנות.
ואנחנו! נחליט כמה מהכסף הזה אנחנו רוצים להעביר. למי. ועבור אילו שרותים.
והכל יהיה בשקיפות רדיקלית!
מול אנשים שעובדים אצלנו!!! ומחוייבים לנו! ורק אחרי שהם יציגו תוצאות הם יקבלו משכורת. לא לפני. ולא מובטחת להם קדנציה של 4 שנים. לשנה. ואז נראה מה עשיתם.
ולא בכל תחומי החיים שלנו. רק במה שאנחנו נחליט שמתאים לנו שממשלה תנהל (תודה רבה, אבל לא זקוק שתנהלו לי את הספורט, לא את התרבות, לא את התיירות, לא את הרוחניות שלי, לא את מניעת ההתבוללות, אתם ממילא לא יודעים לעשות את זה).
כלכלה ובטחון אתם לא יודעים לעשות, אז תרבות אתם רוצים לעשות?
נגמר.
אז לא. ישראל לא חזקה. ואנחנו לא ביחד.
וככל שנסכים להכיר בזה, ורגע להבין שהעם הזה צריך תיקון וריפוי כך ייטב.
אי-אפשר לשכנע אותנו שחולשה זה חוזק. חזקים? ביחד?
בואו נתעורר. ונבנה מחדש".
