• נתן רונן, איש-יבנה
כל חיי לא העזתי לעשות קישור והשוואה של שום אסון שקרה לנו פה במדינה עם השואה. כי חשבתי שזה רק יעשה זילות לאסון הכי נורא שעבר על עמנו.
אני בנם של אטל וליאון רכטמן ז"ל, שני ניצולי שואה שבשנת 1945, בסוף מלחמת העולם השנייה, מצאו את עצמם כל אחד לחוד אם/אב שכול/ה ואלמנ/ה. הם מצאו נחמה זה בזו, התחתנו שוב וילדו אותי ואת אחותי נעמי ז"ל.
כדור שני לשואה אני יכול להעיד שאפשר לא לדבר על השואה בבית כי נורא כואב, אבל אי-אפשר להשכיח או להדחיק את הזיכרון והטראומה.
אצלנו בבית המתים הסתובבו כל הזמן. הזיכרונות, החלומות שנגוזו, ואימת השבר הגדול שגרמניה – האומה התרבותית בעולם של אז – עשתה לעם שלנו.
בשבעה באוקטובר עוד לא הבנתי את גודל האסון שנפל עלינו.
רק אחרי נאום ביידן שדיבר בגלוי על 1,200 הרוגים בישראל נפל לי האסימון והוצפתי בבליל רגשי שעדיין מבלבל אותי – רגש של אבל מהול בזעם כלפי הדרגים הצבאיים, המודיעיניים והממשלתיים, שהפרו את החוזה עם אזרחי המדינה.
נדהמתי מחוסר האונים והרפיסות שהפגינו שומרי החומות שלנו מול אוייב קטן אבל נחוש.
אבל בעיקר אני מלא זעם, בוז וחוסר הבנה איך בני-אדם, אפילו מתרבות אחרת, מתנהגים בצורה חייתית וברברית שכזאת. יורים בכלבים, אונסים נשים וילדות ושוחטים אותן, עורפים ראש של תינוקות ומצלמים את זה, יורים בגברים, מעלים משפחות מתבצרות באש ולוקחים ילדים וזקנים כשבויים לעזה.
הכי מזעזעת אותי העובדה ש-81 שנה מאוחר לוועידת ואנזה, שהתקיימה ב-20 בינואר 1942 בברלין הנאצית , זה קרה לנו שוב.
הוועידה הזו כונסה בגרמניה הנאצית לשם תיאום "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית". כתוצאה מהוועידה הוקמה רשת של מחנות השמדה בפיקודו של אדולף אייכמן מה-SS אשר התבססה על תהליך של סלקציה.
הבריאים נשלחו למחנות עבודה עד שחלו ונחלשו, ואז נשלחו למחנות השמדה. הזקנים והילדים והחולים והחלשים נשלחו ישירות להשמדה.
81 שנה מאוחר, עומד מולנו ארגון טרור מוסלמי, פנטי ויודע שנקודת התורפה של העם היהודי הוא המשאב האנושי, במיוחד הילדים שלנו.
אלה מפלצות-אדם. אנשים קרים שמנסים לקבל תשלום הכי גבוה עבור 50 ילדים ותינוקות שהם מחזיקים כחטופים.
הם יודעים שדעת הקהל הישראלית, וכמובן המשפחות – כמו בפרשת גלעד שליט – תעשה קמפיין לחץ נגד הממשלה, והחמאס תובע בתמורה להחזרת 50 החטופים את הורדת ההתקפות על עזה.
הם משתמשים נגדנו במלחמה פסיכולוגית קרה ומחושבת ומפיצים בדרך חצאי רמזים, דיסאינפורמציה, רק על מנת לגרום לנו לטפס אחד על הגרון של השני.
ליבי-ליבי על מקבלי ההחלטות בממשלת ישראל, שמצד אחד אמורים לתת הנחיות והחלטות לביצוע מבצע צבאי למיגור החמאס בעזה, ומצד שני צריכים להביא בחשבון את הזהירות המתבקשת לגבי הסיכוי לפגוע בשגגה בחטופים או לגרום לכך שהחמאס יוציא אותם להורג בהפגנות חסרות רחמים נוסח דעא"ש.
הסלקציה הנוראה שארגון חמאס-דאע"ש עושה לנו, היא אכן שואה קטנה. הם מנסים לעשות לנו שוב סלקציה: הבחנה בין ישראלים עם פספורט זר, ילדים, קשישים וחיילים.
חמאס לא מכיר אותנו.
ולא מכניס למשוואה פקטור אחד: האכזריות הבלתי-אנושית שלו רק הדביקה אותנו יותר חזק ביחד. והחברה הישראלית מצאה בתוכה כוחות שיגרמו לחמאס או לכל אוייב בעתיד את התובנה שעם יהודים לא כדאי להתעסק.
הם יבינו לבד די מהר שכמו אז באולימפיאדת מינכן, המוסד לא ישאיר בחיים ולו טרוריסט אחד שהיה שם ביישובים שלנו.
הפצע עדיין מדמם וכואב. אבל אנחנו ננצח ללא ספק בכל מחיר, כי אין לנו לאיפה ללכת ואנחנו אוהבים את ארץ ישראל ולא נלך מכאן.
אבא שלי ז"ל אמר לי פעם שהעם היהודי הוא כמו זרעים – מי שניסה לקבור אותנו בעצם עשה לנו טובה, כי כמו זרעים נפוצנו ברוח, נבטנו והתחזקנו – ופרחנו שוב.
[] צילומים: ארכיון; בית העדוּת, מוזיאון השואה, אתר 'יד ושם'
