אבל כבד ירד על יבנה: אורלי טוויטו, שהייתה מוכרת ברחבי העיר יבנה וכבעלת חיוך שלרגע לא יורד מפניה, הלכה לעולמה השבוע בגיל 56. טוויטו התמודד בשנים האחרונות עם מחלה קשה, אך לרגע לא נתנה למצב הבריאותי להשפיע על שגרת חייה ועל הסובבים שלה. היא הותירה אחריה שלושה ילדים ושלושה נכדים מקסימים.
"נכון כשמישהו נפטר אומרים עליו דברים דברים, אך במקרה של אורלי – היא באמת ראויה לכך", אמרה בכאב אחותה הקטנה, חנה. "אישה נפלאה שקיבלה כל אדם כפי שהוא. גידלה את הילדים במסירות נפש. עיקר התפקיד שלה היה לגדל את הילדים וכשהגיעו הנכדים זה היה הרגע המאושר בחייה".
אורלי טוויטו גדלה והתחנכה ביבנה, עם 4 אחים והמון אהבה משפחתית, "זה היה בית מאוד עוטף ואוהב, הכל התנקז לתא המשפחתי, שם יכולנו לשתף הכל", סיפרה חנה. רוב חייה הקדישה מזמנה בטיפול שלושת ילדיה אשר גדלו במסירות". מדברי משפחתה, התכונה שאפיינה את אורלי הייתה האופטימיות שהקרינה, "היה לה את המשפט הקבוע: 'תודה לאל, הכל בסדר'. כשנסעתי לחו"ל, היא לא נתנה לי להרגיש שקשה לה. תמיד הסיטה את הנושא מהמחלה הארורה מהפחד שניכנס לדיכאון".
כאשר המשפחה תיארו בפנינו את דמותה של אורלי דרך התמונות והסיפורים, יכולנו להבחין בקלות את גודל האבדה – החיוך השובה, הנתינה, החסדים ובעיקר אהבתה למשפחה ומקרובים אליה. אורלי הייתה עבור ילדיה ומכריה דוגמא לצניעות, יושרה, ואהבת אדם.
חנה, מהי התכונה שאפיינה אותה?
"קבלת האחר. היא תמיד קיבלה כל אדם, לא שפטה אותך – לא משנה מהיכן אתה, מה עשית בחיים. קודם כל הייתה מיישרת מבט, משוחחת איתך כדי להגיע ללב שלך. אם היית רוצה לשמוע את האמת, היית ניגש אליה"
כאמור, אורלי נאבקה שנים רבות במחלה הקשה. משפחתה ציינה כי היא לא נתנה למחלה לנצח אותה: "כל הזמן דיברה על חגיגות וכמה צריך לנצל כל רגע. אני זוכרת שלפני שנתיים חרשנו את ספרד ביחד והיה לנו כיף אדיר. למדתי להכיר אדם בוגר, ושמחתי לראות איך מנהלת אורח חיים בריא, עם המון אהבה לילדים ולנכדים". חנה, מצטערת על דבר אחד: "מרגישה שלא בזבזתי איתה מספיק זמן וזה הורג אותי. אני מתגוררת בלונדון, הגעתי לשוחח איתה בשבוע האחרון – היא בקושי פקחה את העיניים ורק לחצה לי את היד. כשאורלי הרגישה לא טוב היא לא חזרה אליי לטלפונים, הבנתי לבד כבר למה".
רגע בחיים שחקוק בזיכרונך?
"הטיול שעשינו יחד בספרד. פשוט חזרנו לנעורים באותן רגעים – דיברנו על החיים שחלפו, התגלגלנו מצחוק ולא ייחסנו חשיבות לצרות היומיומיות שפוקדות אותנו. כל כך נהנינו שם שהלוואי יכולתי להחזיר את הזמן לאחור".
ביום שבת האחרון אורלי החזירה את נשמתה לבורא והותירה משפחה ומאות מקרובים עם לבבות שבורים. רינת, בתה הבכורה סיפרה בגרון חנוק: "אמא שלי אישה ענקית, מדהימה, נותנת, ומעניקה. לקחתי ממנה המון, אני ממש דומה לה. גידלה אותנו לתפארת, היה לה חשוב שנצליח, הייתה דואגת לכל דבר קטן, לא משנה באיזה שעה ביום. הייתה נוסעת ברכבות כדי לטפל בנכדים שלה, רק כדי לבשל שלהם. היא נלחמה עד הרגע האחרון על מנת להיות לצד המשפחה".
רינת מספרת על ימים כי אמה לא נתנה לה לרגע להתעסק במחלה הארורה: "רק שנתעסק באושר שלנו ובטיפול הילדים – זה מה שהיא שידרה לנו. למרות הכל, היא הייתה מאושרת כשהיא לצידנו".
איזו תכונה את לוקחת מאמך?
רינת: "את המסירות ואהבה למשפחה ולילדים בפרט. בין היתר, לכבד כל אדם באשר הוא, ולא לשפוט אף אחד. אנשים מגיעים לשבעה ומספרים כמה היא הייתה אמא של כולם, מארחת את כולם בכיף ונותנת הרגשה של חום וביתיות".
מה הייתם רוצים שיזכרו ממנה?
רונית: "את החיוך, שמחת חיים, להפיק מכל סיטואציה את הטוב ביותר. היא אף פעם לא עשתה השוואות ונהנתה ממה שה' העניק לה. תמיד קיבלה הכל באהבה. עדיין אנחנו מתקשים לעכל את רוע הגזרה, לא מאמינים שהיא לא פה איתנו. תמיד אנחנו מסתכלים על הדלת, לראות אולי היא תדפוק שם". חנה: "אבדה גדולה. זה קרע ענק למשפחה, לא קולטים את זה עדיין".
חשבתם על דרך להנציח את זכרה?
בע"ה אעשה לה ספר תורה. אני מאוד רוצה את זה. היא הייתה אישה של חסד, תרמה לנזקקים בלי שאף אחד ידע, עשתה זאת מתוך אהבה לבורא. מגיע לה את הכבוד הזה – אישה של שלום בית".
עדן, אחייניתה של המנוחה: "היא הייתה דודה נהדרת, תמיד התעניינה בנו. העיסוק המשפחתי תמיד היה בעדיפות ראשונה. היה לנו קשר מצוין". עדן הוסיפה: "כל הסיפורים בשבעה, לא הפתיעו אותי, אלא יותר הכמות של האנשים. העניקו לנו המון ארגזי אוכל, נתנו לנו הרגשה שאנחנו לא לבד בעולם הזה. שהיו עוד המון אנשים שאיבדו בן אדם יקר".
מאות חלקו כבוד אחרון בהלוויה שנערכה בבית העלמין ביבנה. "הכל נעשה ברגע האחרון. היה חשש שבעקבות החושך ומזג האוויר החורפי, לא יהיו מספיק אנשים אך נדהמנו לראות 350 איש שבאו מכל קצוות הארץ", מתארת חנה.
את ההספדים ששמעו בבית העלמין ביבנה, לא ישכחו הנוכחים לעולם: "אמא שלנו, יחידה מסוגה, בעלת לב ענק, טהור מלא בנתינה. תודה על כל מה שהיית בשבילנו תודה על נתינה ודאגה בלי סוף תודה על אכפתיות אין סופית, אמא שלנו האור בחיינו, תודה על הזכות שניתנה לנו לחיות לצידך, תודה שהיית את! תודה על האוכל הטעים בעולם, המילה החמה והנכונה, תודה שגידלת אותנו, תודה שהיית כאם וחברה לכל חברינו, תודה על רגעי צחוק ואושר תודה על הכל, תודה שהיית כזאת סבתא אוהבת משחקת מנצלת כל דקה מזמנך לנכדים גם כשכאב לך. אוהבים אותך לנצח, תמיד תחיי בליבנו ובכל צעד וצעד שלנו. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים!".
חברתה לכיתה, אירית סיטלקול: "הכי מפחיד אותי בעולם לקבל הודעות קשות לעיכול , אבל אין לברוח מזה, דברים קשים הם חלק מהחיים האלה, אתמול בלילה קיבלתי הודעה כזו- מוות של חברת ילדות נהדרת, צנועה, חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי, מיוחדת שגם בגיל מאה השם שלה היה הולך איתי, מהבנות האלה שיש להן נוכחות בכיתה, הן לא המלכה של הכיתה אבל בלעדיהן זה לא שווה.
אורלי הייתה מדברת איתי מדי פעם במסנג’ר, מתלהבת ממני, שואלת עליי, משתפת פוסטים שלי, פגשתי אותה פעם או פעמיים והיה לי נעים להיזכר בימים ההם של שיא התמימות. אני זוכרת שיום שישי אחד עם סיום הלימודים אורלי הזמינה אותי אליה הביתה, בשדרות העצמאות, הרחוב שהכי רחוק מהבית שלי, ובלי לחשוב פעמיים עם הילקוט צעדנו ביחד בלי להודיע לאף אחד- שעות על גבי שעות חיפשו אותי, אבל אני שכחתי מכולם. הבית של אורלי היה לי נעים וטעים, הזיכרון של אותו יום הולך איתי חיים שלמים – כי כמה שנהניתי .. ככה היה רעש בחוץ על איפה אני, בשיעורי כלכלת בית אורלי תמיד הייתה זו שהעוגות מצליחות לה, שכל מה שהיא נוגעת בו הופך לזהב.
לא הייתי איתה בקשר חיים שלמים אבל אני בטוחה שמדובר באשת חייל – אין מצב למשהו אחר. קיבלתי את ההודעה כמו אגרוף ללב, לא צריך להיות קרוב למישהו כדי להרגיש קרוב אליו, עניינים של הלב הם רק שלו, כואב ועצוב שצעירה כל כך, טובה כל כך, שאין מצב שעשתה פעם רע למישהו – מסיימת את החיים במהירות בזק. בכל מקום שבו את נמצאת עכשיו קבלי ממני חיבוק אחרון – מה שכתבת לי בפרטי יישאר לתמיד שם. תשמרי עלינו מלמעלה – אישה צנועה ומיוחדת חברת ילדותי האהובה. לא אשכח אותך לעד".
