מספרים שפעם הגיע לאירוע רב משתתפים אומן, אמר האומן לקהל 'כל מי שאשתו שולטת עליו – שיעמוד בצד ימין, ומי ששולט על אשתו שיעמוד בצד שמאל'.
הקהל החל לתפוס את המקומות וצד ימין של הרחבה התמלא בגברים גדולים וחסונים לעומת זאת בצד שמאל נשאר רק גבר אחד נמוך קומה וחלש למראה, הסתכלו עליו כל הגברים שבצד ימין במבט תוהה ושאלו אותו 'כיצד יתכן מה הסוד שלך?' אמר להם 'האמת שאין לי שום סוד, פשוט אשתי אמרה לי לעמוד בצד הזה…'.
***
מי שיקרא את פרשת השבוע 'ויקהל' ואת הפרשה של שבוע הבא פרשת 'פקודי', הטקסט יראה לו מאוד מוכר. ואכן פרשות 'ויקהל'ו'פקודי' הם חזרה על פרשות 'תרומה' ו'תצווה' שקראנו לפני שבועיים ושלוש. אך בעוד שבפרשות 'תרומה' ו'תצווה' מדובר על ציוויו של ה' למשה– מה ואיך לעשות במשכן ובכליו, בפרשות 'ויקהל' ו'פקודי'מדובר בביצוע המעשי שלהם.
חכמינו לאורך כל הדורות עמדו על ההבדלים השונים בין הנכתב בפעם הראשונה בזמן הציווי לבין הנכתב בפעם השנייה בזמן הביצוע, אנו נעמוד על הבדל אחד מתוכם.
בפרשת השבוע אנו קוראים "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב"ומסביר הרמב"ן (מגדולי חכמי ישראל, חי במאה ה-13) את הניסוח המוזר "עַל הַנָּשִׁים", שבתרומת המשכן הגברים היו בטלים לנשים שהן היו הראשונות והנדיבות יותר, ואכן גם בהמשך הפרשה מובא תרומתן של הנשים לבניית המשכן בטוויית היריעות ועוד.
אך כאשר אנו מסתכלים בפרשת תרומה על לשון הציווי של ה' למשה,שם לא מופיעות הנשים אלא רק הגברים. מדוע בציווי הם לא מופיעות ובתרומה בפועל הם נותנות יותר?
ההסבר לכך נעוץ בכך שדברים שנעשים בצורה התנדבותית מראים על קשר עמוק יותר מדברים שנעשו בגלל בקשה. לדוגמה אדם שהבוס שלו בעבודה ביקש ממנו לא לצאת לבית אלא להישאר בעבודה עד שהוא מסיים פרויקט מסוים לעומת אדם שני שמעצמו נשאר להשלים את הפרויקט גם ללא בקשה מהבוס, ברור שניכר הדבר שהשני הרבה יותר מחובר לעבודה והוא לא היה צריך לקבל בקשה כזאת בכלל.
כך הקשר של הנשים עם ה' הוא הרבה יותר עמוק ולכן הם לא נזקקות לציווי על מנת להתנדב ולפעול.
עלינו לדעת, לפעמים אדם חושב 'אני יעשה את המינימום המתחייב'אך האמת היא שככל שהוא 'יתנדב' יותר ללא ציווי אלא יוסיף מעבר למוכרח זה מראה על הקשר העמוק שלו עם ה'.
שבת שלום
