פרשת השבוע – פרשת ויגש

על השאלה המוזרה של יוסף.

סבתא מתקשרת לבת שלה ומבשרת שעוד חצי שעה היא מגיעה לביקור לראות קצת את הנכדים. ואכן לאחר חצי שעה הסבתא מגיעה.הנכד האוהב רץ אליה בשמחה ואומר לה: 'סבתא, יופי שהגעת עכשיו לא חסר לנו שום דבר'!

הסבתא מלאת התרגשות מהמחמאה שואלת את הנכד בצפייה דרוכה: 'חמוד! אבל למה כוונתך?' והנכד, שלחייו אדומות וחיוך כובש על שפתיו עונה בביטחון: 'לא יודע. אבל מקודם כשהתקשרת ואמרת שאת באה, אז אמא אמרה שרק זה מה שחסר לנו עכשיו'….

***

לאחר השתלשלות הדברים של סיפור מכירת יוסף על ידי אחיו, מינויו בהמשך למשנה למלך מצרים ולאחראי על הזנת העם בשנות הרעב. ירידת אחיו לשבור אוכל ממצרים, ההתנכרות ומבחני הנאמנות שעשה יוסף לאחיו. מתוודע, בפרשתנו, יוסף לאחיו ואומר אליהם "אֲנִי יוֹסֵף,הַעוֹד אָבִי חָי?"

אכן שאלת פתיחה יפה לשיחה בין האחים אבל לכאורה השאלה מוזרה לחלוטין. הרי כבר בתחילת ההיכרות עם אחיו הם מספרים לו שיש להם אב מבוגר והאח הצעיר נשאר לסעוד אותו. יתרה מכך, המשפטים האחרונים שיהודה אומר ליוסף, לפני שיוסף חושף את עצמו כלפיהם,הם שאביהם לא יוכל לעבור זעזוע נוסף של אובדן בן. אם כן מה היא שאלת יוסף 'העוד אבי חי'?

ההסבר לכך הוא: הצער על אובדן אדם קרוב הוא צער עצום ביותר. ועוד יותר מכך על אובדן ילד אהוב הצער עמוק הרבה יותר. על מנת שבני אדם יוכלו להתמודד עם צער עמוק כזה יצר אלוקים מנגנון פנימי שמכהה את רגש הצער עם הזמן. זוהי המשמעות של אמירת חכמינו 'גזירה על המת שישתכח מהלב' זה לא שהכאב נרגע או עובר, אלא שהוא קצת פחות חד, פחות משתלט על כל ליבו של האדם, ה' ישמרנו.

אבל כל המנגנון הזה עובד כאשר הילד אכן מת 'גזירה על המת…' אבל יוסף שיודע ומכיר את אהבת אביו כלפיו "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵףמִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" ויודע שלמרות הזמן הרב שחלף (עשרים ושתים שנים!) הכאב לא כהה כלל היות והוא חי. ולכן יוסף אומר בתמיהה על כח הסבל של אביו: אֲנִי יוֹסֵף,[= עדיין חי] הַעוֹד אָבִיחָי?! [= כיצד הוא יכול לחיות עם כזה צער עצום].

ועל כן הוא ממשיך ומזרז את אחיו "מהרו ועלו אל אבי ואמרת אליו כה אמר בנך יוסף… רדה אל תעמוד…"- עלו מהר אל אבא להודיע לו שנגמרו שנות הסבל והגיע הזמן לרוות נחת מבנו אהובו.

שבת שלום

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן