חנניה אלמעלם ז"ל נולד במרוקו לשמעון וסוליקה אלמעלם, בכפר סמוך לעיר מרקש בשנת 1942. הוא הוגדר כניצול שואה היות ובהיותו קטן, כוחות הברית הצליחו למנוע את כניסת הנאצים לצפון אפריקה ולמרוקו.
לפני מותו הוא סיפר כי גם לאחר מספר שנים בתום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 היו חיילים אמריקנים על אדמת מרוקו וזכור לו במעומעם כי חייל אמריקני גבוה במיוחד, כהה עור נתן לו סוכריה. בשלהי שנות ה 50 של המאה הקודמת המשפחה כמו יהודים רבים אחרים, באותה העת עלתה למדינה היהודית הצעירה ישירות למגורי פחונים ביבנה אשר הייתה מחוסרת תשתיות.
שנות הנעורים למרות הצנע במדינת ישראל היו משמחות עם השפעה חודרת של תרבות המערב של שנות ה 50 וה 60. משפחתו של חנניה אלמעלם ז"ל התגוררה ברחוב הערבה וביבנה כולם הכירו את כולם והאווירה בה הייתה משפחתית.
בשיחה שערכנו עם בנו גבי הוא מתאר: "מגיל צעיר אבא אהב את כל מלאכת כפיים – הוא לא חשש משום עבודה ואף אהב עבודות פיזיות קשות. הוא היה הבן הבכור מבין אחיו ואחיותיו אברהם (בבר) מאיר, יעקב, סימה (מימי) מרים, חנה ואסתר. אביו סבא שמעון ז"ל היה איש חזק מאד, אשר כבר בהגיעו ארצה גויס על ידי החברה הממשלתית דאז סולל בונה להניח, את קווי מסילת הרכבת. מספרים כי סבא לבד מסוגל היה להרים פס מסילה אחד במקום ארבעה אנשים יחד". גבי המשיך: "אבא קיבל השראה מסבא וכך את עבודתו הרצינית הראשונה התחיל במפעל אבן צוק לייצור לבנים (בלוקים) לבניה."
את שרותו הצבאי עשה בחטיבת הנח"ל טרם מלחמת ששת הימים. הוא סיפר כי כ-כח עתודה לוחם יחידתם לא זכתה להשתתף בקרבות לשחרור ירושלים מרחבי סיני הגולן ויהודה ושומרון. "אבא מספר כי הוא נכנס בזמנו במסגרת כח חמוש לאיזור מזרח ירושלים המשוחרר מכוחות צבא ירדן עד להתהוותו של שלטון ישראלי פעיל. כמפרנס בגיר יחידי במשפחה אבא שוחרר לאחר שנה וחצי של שרות צבאי" סיפר גבי.
חנניה היה ידוע כגבר יפה תואר בעל בלורית מרשימה ועיניים תכולות כים. מראה לא אופייני לבני עדות המזרח. היו שכינוהו 'קירק דאגלס' כוכב הקולנוע היהודי אמריקני של אותם שנים. בשנת 1968 הוא הכיר את אסתר לבית מלכה מגן יבנה גם ילידת מרוקו. לעיתים הוא היה רוכב על אופניים מיבנה לגן יבנה עם שקיות פיצוחים רק בכדי לכבוש את ליבה של הנערה שמצאה חן בעיניו עוד מהפעם הראשונה שהכירו ביניהם. בשנה ההיא הם נישאו באולמי הדרום בעיר רחובות. הרב המקדש היה רב הישוב רבי אברהם אבוחצירא זצוק"ל המכונה באבא האנה.
בשנים שקדמו לנישואיו ועד ליומו האחרון הוא נקשר למועדון הכדורגל מכבי צבי יבנה. כל דבר אשר היה קשור לארגון לוגיסטי עזרה במגרש ובכל מקום מתבקש אבא היה שם כגון סימון המגרש ואף הבאת הכדורים שנבעטו מחוץ לתחומי מגרש הכדורגל.
לחנניה נולדו 6 ילדים כולם בעיר יבנה, גבי סמדר שי אילנית ענת ושלומית. "עוד מהיותנו ילדים היינו מאד קשורים לאבא אשר תמיד היה משרה רוגע שמחת חיים ורצון עז להיות בקרבת אנשים ומעורה בחיי החברה." נזכר גבי.
עד תחילת שנות 90 הוא עבד בתעשייה הצבאית לישראל במפעל אשר שכן בחולות העיר יבנה בקרבת הים התיכון. הוא עסק בתחזוקתם של פגזים פצצות וכל מיני סוגי כלי נשק עבור כוחות צה"ל. הוא ראה בסוג עבודה זו כשליחות לאומית למען ביטחון מדינת ישראל. היו לו שם חיי חברה שוקקים עם אנשים נפלאים לרוב תושבי יבנה אשר הפכו עבורו משפחה נוספת.
מקום הבילוי המרכזי באותם ימים היה קולנוע חן ופעם בשבוע גבי ואחיו המתינו להסעה שתביאהו מהעבודה וסמוך לפרדס שהיה נושק לשדרות דואני היו עולים להסעה ויורדים עימו במרכז היישר לקולנוע חן לצפות בסרט ולהתענג על מנת פלאפל.
חבריו לתעשיה הצבאית מספרים שהוא היה איש שמח לבבי, אשר להיות בחברתו היה תענוג גדול. גם לאחר יציאתו לפנסיה בשנות ה 90 הוא לא יכול היה לשבת בבית, וחיפש כל עבודה שתעשה לו טוב על הנשמה שלא לשם שכר. הוא היה בעל ידיים טובות הוא ידע לסדר, בעצמו כל דבר כמעט, באופן כזה שהיה מרגיז אותו אם אדם מתקשה היה לסדר דברים קלים בעצמו.
בהמשך התחיל לעבוד בעירייה כאיש תחזוקה בבתי ספר ובמרכזי תרבות בעיר. המורות התלמידים וכל מי שהגיע עימו במגע פשוט אהב את האישיות שלו ולא יכול היה שלא ליפול בקסמיו. למרות שהיה מיוצאי מרוקו, ולא הוגדר איש דתי הוא מאד התחבר לבית חב"ד יבנה. הוא היה ממשתתפי המניין הראשון בהנהגת הרב יוסף לרר שליט"א, אשר הגיע בזמנו לעיר יבנה, עם זוגתו יפה, כזוג שליחים צעירים.
לסיכום ציין גבי: "אבא היה איש של כולם וכולם אנשים שלו. מאד היה אכפת לו מהעיר ותושביה. גם בימי מחלתו הקשה הוא השתדל לחייך בכל כוחו ואף התעקש לצאת ולראות את כל האנשים שהוא מאד אוהב. במסדרונות העירייה בסופרמרקט בשוק ובכל מקום ציבורי הוא היה חלק מהנוף שאוהבים לאהוב. גם ממיטת חוליו הוא כאב ודאב על נפילתם של חיילי צה"ל הגיבורים בקרבות בעזה, ועל מצב החטופים. הוא סבל כאבים איומים וגם טרם פטירתו הביע דאגה על אשתו הנכה ילדיו, ונכדיו. זכיתי להיות נוכח בפטירתו בבית מאחר והוא היה במצב סופני. בחירתו הייתה למות בבית. בשבת שלפני פטירתו הוא שר לנו תוך מלמול של ערפול חושים המעורב עם כאב וסמי הרגעה "אבינו מלכנו רחם עלינו ולכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה". הוא קרא בשמם של נפטרים כאילו הם באו ללוותו".
חנניה ז"ל השיב נשמתו לבורא לא לפני שציווה את משפחתו לקנות נרות חנוכה משמן זית וציווה עליהם להיות מאוחדים. יהי זכרו ברוך.
