נתן רונן, איש יבנה
כמו ירמיהו הנביא שבסוף נזרק לבור, גם אני משבית שמחות סדרתי. אני מודה מראש, יש בי פגם. מין תכונה מעצבנת, אני כמו עיוור צבעים היכול לראות מטרה מוסתרת מתחת לרשת הסוואה.
יש לי יכולת להבחין במציאות מבעד למסך עשן ורוד שיש גורמים מסויימים המעוניינים להפריח. להתיז אירוסול ריחני שיסתיר את הצחנה.
ולמה אני מכוון?
אני מבקש מאמצעי התקשורת להפסיק את מסע סיפורי הגבורה שמראים לנו כל יום, שמטרתו רק אחת: להשכיח את האסון, את הרגשת האבל, את אין האונים ובמיוחד את חוסר האמון שקרה לנו מול הפרות הקדושות שטיפחנו: הממשלה, צה"ל, אמ"ן, השב"כ והקונספט שהטכנולוגיה תציל אותנו ('הגדר החכמה').
אני בהחלט מבין את הצורך של חברה מוכת יגון ומדינה במלחמה המשתוקקות ונזקקות לסיפורי גבורה, הקרבה והתנדבות. אבל כשאלה משתלטים על השיח כליל, מתגנב החשד שההתמכרות לסיפורי הגבורה והקבורה נועדה גם כדי לכסות על המציאות ולטשטשה.
תנו לי לכעוס. אני עדיין מעבד את האבל. יש לי עדיין את הגוש הזה בגרון שעוד לא עבר למרות סיפורי הגבורה של כוחותינו בעזה, סיפורי ההתנדבות המופלאים של העם הנהדר שלנו, ולמרות הניסיונות הפתטיים של הפוליטיקאים לובשי השחורים להרגיע אותי על המרקע של הטלוויזיה בביתי כל ערב, שהכל בשליטה.
להזכירכם: יותר מחודש עבר, והממשלה עוד לא התעוררה. הם עדיין עסוקים בכנסת בהעברות של כספים קואליציוניים, ניסיונות תחמניים לעשות מינויים תמוהים של אנשים לא-ראויים, ולמרות ההרס והצורך להעתיק 200 אלף איש מבתיהם על-מנת למנוע אבידות בנפש – שקל אחד עלוב עוד לא עבר לרשויות המקומיות בעוטף ישראל, לא בדרום ולא בצפון. שקל אחד של מקדמות עוד לא עבר לעסקים הקטנים הקורסים. אנשים בדרום בכלל עוד במשא ומתן עם מס רכוש על נזקי 'צוק איתן'.
מבחינתי, ישראל לא תמשיך להיות אותה מדינה אחרי השבעה באוקטובר 23'. לא רק כי יש לנו חטופים בעזה, אלא בעיקר כי הגיע הזמן להרעיד פה את אמות הסיפים בפוליטיקה הישראלית, לעשות פה ניקיון יסודי, לסלק את הרקב שאחז בנו בגלל מינויים פוליטיים במקום אנשי מקצוע. יש צורך בניתוח כואב להסרת השחיתות השוחד והסרטן שמכרסם בנו. יש צורך לבוא חשבון עם כל אלה הבוזזים את הקופה הציבורית תוך כדי מלחמה.
ולא, לא תהיה פה תמונת ניצחון, כי כשתסתיים המלחמה הצבאית בעזה, רק אז תתחיל פה המלחמה האזרחית האמיתית.
ואישית לא איכפת לי בכלל מי יקבל אחריות על עזה. מצידי תביאו אנשים קטנים וירוקים מן המאדים. ושהעזתים הם מי שיישתו את מי עזה, כפי שהבטיח לנו עראפאת.
לא יתכן שטובי בנינו, מלח הארץ, נלחמים בחזית, נפצעים ונהרגים, בשעה ששלוש-מאות אלף בני ישיבה "נהרגים באוהלה של תורה" וממשיכים את חייהם השגרתיים במימון המדינה כאילו זה לא נוגע להם בכלל, והם חיים במציאות מקבילה.
ואני הקטן, האסקופה הנדרסת, מבטיח לא להפסיק לעצבן אותכם ולשים לכולנו מראה מול הפרצוף.
