• נתן רונן, איש-יבנה
מתנצל מראש. הדרך לגיהנום תמיד רצופה כוונות טובות. אנחנו עם שעובר תהליך מאופוריה להיסטריה בחמש שניות.
ויש לי צורך להאיר ולהעיר על שתי נקודות – ותאמינו לי שאני לא עושה את זה בגלל שאני "דובי לא לא", בשביל למשוך תשומת-לב, אלא יש לי צורך אמיתי לשים פרופורציות לתהליכים שיוצאים מרוב רצון טוב מגודלם הראוי:
1.אוכל וציוד לחיילים:
אז חיילים אכלו יומיים מנות-קרב עד שצה"ל התארגן והחל לדחוף להם אספקה דרך המכונה המשומנת של אגף לוגיסטיקה.
כל חייל מקבל אוכל עד לנקודה האחרונה. לא מנות-קרב, אלא אוכל מבושל/חמגשיות שצריך רק לחמם, לחם טרי, ביצים, ירקות ופירות.
אז נכון, תמיד נחמד לקבל עוד פינוקים מן הציבור: פנסי ראש, מטענים, תחתונים, מגבות – אבל כמי שהיה פעם לוחם במקור, וגם בני עדיין – בכל פעם שירדנו לשטח ירדנו עם כל הציוד. אז לא התקלחנו כל יום ולא החלפנו תחתונים כל יום, אבל היו לנו בתרמיל פנס ואולר, ולבנים לשבוע.
2. דבר נוסף, נושא האפודים:
כשתראו בטלוויזיה את הראיונות עם הצנחנים/יחידות מיוחדות, שימו לב שאין להם אפודים קרמיים.
מראש נקבע שרק חיילים הנמצאים במצב סטטי של הגנה צריכים אפוד קרמי עם מיגון נגד ירי או רסיסים – שהוא כבד ומסורבל. לא צ'ופר.
כל אלה שקונים בהתלהבות ותורמים אפודים, ראוי שיידעו שאם זה לא עבר Mil spec (בקרת איכות צבאית בסטנדרט מאד גבוה של מיגון) – משרד הביטחון לא ייתן לנפק את זה לחיילים כי זה מיגון נגד ירי אקדח, ולכן זה יהיה במחסנים ויימכר בעתיד במרכז בפרוטות.
3. שבויים וחטופים:
אין ספק שזהו נושא רגיש בעם ישראל המיוחד שלנו, הידוע ברגישותו לערך חיי אדם.
אני זוכר עד היום את ההפגנות והלחץ הציבורי להחזרת חייל שבוי אחד אשר חזרתו אחרי שנתיים בשבי "שולמה" במטבע כואב בעתיד.
המחיר, שאז לא ראינו אותו, גרם לשחרור של מנהיג חמאס הנוכחי והרבה מראשי הרוצחים שטבחו בנו השבוע.
לפני שבוע כתבתי פוסט שעורר הדים על "השיטה הרוסית" לטפל בנושא.
לעניות דעתי, צריך להתנהג מול אוייב כמו חמאס כאילו אין לנו חטופים ושבויים שם. ובמקביל, בשקט מוחלט ומאחורי הקלעים – לפעול לשיחרורם דרך המִצרים/ המפרציות/גרמנים/או צרפתים.
יש לחמאס/איראנים אינטרס לגרום לבקעים ודה-מורליזציה בקרב העם בישראל. זה משרת אותם.
וכל זה למרות שנקרע לנו הלב למול תמונות הילדים הרכים בעמוד הראשון של העיתון.
צריך להיות חזקים. אנו חייבים להבין מול מי אנחנו עומדים: אלה מפלצות רצחניות מהסוג הגרוע שנברא אי-פעם, אשר מבחינתם להרוג ילד יהודי זו מצווה כי הוא יהיה חייל בעתיד.
מי שאי-פעם גידל כלב גדול, יודע שהכלב בודק כל הזמן מי פה דומיננטי – מול חיה טורפת לא מתרפסים או משדרים חולשה.
ולכל אלה שהולכים עכשיו להתנפל עלי הריני להבטיח: הייתי כותב אותו הדבר אם הנכדים שלי היו היום שבויים בעזה.
אז בואו ניכנס לפרופורציות וננמיך התלהבות-יתר או היסטריה.
אין לכם מושג כמה עוגות/ פיצות/פיתות עם חומוס ואוכל טוב נזרק מרוב שיש יותר מדי.
יש לכולנו מושג על הכאב הגדול מול טרגדיית החטופים – חייבים לכאוב, אך גם חייבים לנהל את הכאב.
[] צילום: ארכיון
