• רובי שטיינברג
לפני הרבה שנים הגשתי מועמדותי לתפקיד בכיר כלשהו.
החודשים חלפו ולא קיבלתי כל תגובה, אז ויתרתי והמשכתי הלאה.
ביום מן הימים, אחרי שהאירוע כבר נסוג אל צפונות זכרוני, לפתע הטלפון מצלצל: "בוא, המנכ"ל רוצה לפגוש אותך".
כמו רוח סערה שטפה את כל קיומי, לומר שהרגשתי מוחמא זה אנדרסטייטמנט מאד קלוש.
הלכתי לפגישה והיא הייתה נפלאה. המנכ"ל, איך לומר, התרשם עד עמקי נשמתו, ואם כי לא השיב לי על המקום, יצאתי משם בהרגשה שהתפקיד מונח בשלווה בכיסי.
שכחתי (טוב, אם באמירת האמת עסקינן – החלטתי, בחרתי) – לציין בפניו שבעצם בתפקידי באותה העת, הארגון שבראשו עמד היה לקוח של החברה בה עבדתי, ואפילו הייתה לי נגיעה כלשהי בענייניו שלו.
הייתי בעננים, ועדיין ידעתי שזה לא סגור עד שזה נסגר – אז גם למנהלים שלי במקום עבודתי לא מצאתי לנכון לציין את הפרט השולי הזה.
לתחושתי הייתי די משוכנע שאני לא עושה שום דבר שהוא לוקה או חסר – הרי הגשתי מועמדותי לתפקיד הנחשק חודשים רבים טרם שנכנסתי לתפקידי באותה העת, ואם לפתע מתחדשת ההזדמנות – אז מדוע לא?
במהלך אותו שבוע, בהיותי במצב-רוח רגשי על סף הרוחני (תמיד נַהִיתִי סביב מתחמי הרוח, טיפוס רוחני משהו) נתקלתי בפוסט המשבח את התפילה המהוללת והשנוייה במחלוקת קָבַּלִית – "אנא בכוח", ואת סגולותיה המובטחות למי שנושא אותה על שפתיו, ובמיוחד כשהיא שגורה בערב יום הכיפורים.
"התפילה המסוגלת להמתקת הדינים", מתארים אותה המאמינים בחרדת-קודש.
הפוסט הציע לרכישה עט מקושט ומעוצב, מסוג העטים והתשמישים שמציעים לתיירים, כשעליו חרוט נוסח התפילה המקוצר, וכותב הפוסט ציין כי גם שימוש בעט תוך שינון קיצורי התפילה מקיים את הסגולה הנוראה ומלאת ההוד של התפילה.
אז רכשתי את העט, ומודה ולא אבוש, וגם אם אבוש אז מה – שאחזתי בו יומם וליל כמעט, ומלמלתי מספר פעמים ביום אל תוכי פנימה את קיצורי התפילה באדיקות, כי הנחתי שאם לא יועיל – גם לא יזיק.
ובינינו אומר שאף התחזקה בי מיום ליום וממלמול למלמול ומגלגול לגלגול העט בין אצבעותיי התחושה ש: היי, העסק עובד.
והעסק עבד.
שבוע לאחר מכן הטלפון מצלצל, על הקו מנכ"ל הארגון הנכסף שאומר לי: "בוא, בוא איש יקר, התפקיד שלך".
רק משום שכיום אני עניו וצנוע (סוג של) אדלג על שפע המחמאות והסופרלטיבים שהרעיף עליי תוך שהוא סוקר את תוצאות המבחנים אליהם נשלחתי, לא בכך העניין.
למחרת היום הלכתי לבשר למנהליי שאני מתפטר, "אבל תראו איזה יופי, אנחנו נשארים בקשר, כי עכשיו אני הופך להיות מעובד ללקוח".
אם להודות על האמת אכן לא ציפיתי לפרגון ולברכת הדרך על התרגיל הקטן שביצעתי, אבל את קיתונות הרותחין שבהם דנו אותי אחסוך כאן, זה היה קשוח. מאד.
פעמוני האזעקה לא צלצלו גם כשפסעתי בראשית השבוע שלאחר מכן ללשכתי המפוארת בבניין הארגון החדש בו מוניתי לתפקיד המאד-מאד בכיר.
מסונוור מבוהק פרקט המהגוני שכיסה את רצפת, קירות ותקרת חדרי, מסוחרר מניחוח כורסת העור החדשה, מואר באור היקרות של תאורת ההלוגן מבית מעצב תאורה נחשב כלשהו, נכנסתי לתפקידי החדש והרם.
את התפילה כמובן שחדלתי מלשאת – הרי התמלאה והוגשמה, ואת העט עם תפילת "אנא בכוח" הנחתי אחר כבוד באחד מתיקי היד שלי, וכמובן שמבחינתי הנחתי שלעולם לא אאחוז בו שוב, לשם מה? עשה את שלו, לא?
ושכחתי ממנו, יש לי הרבה עטים.
ועדיין פעמוני האזעקה לא צלצלו.
שבועיים חלפו, ובבוקר ערב יום הכיפורים של אותה השנה, אותו דווקא חישבתי לציין בנינוחות ובשמחה על טוב גורלי ועל הדרך החדשה הסלולה שנפרשה לפני – הודעה במכשיר הנייד, המבקשת שאגיע למשרד לפגישה דחופה.
"גם בערב יום הכיפורים זקוקים לי, אני כל-כך נדרש", הדהדה בראשי המחשבה הנעימה.
ועדיין הפעמונים דוממים.
שיכור מהצלחה ושאנן כמו מי שיודע שלא ייתכן שייארע לו יותר אף פעם רע – נערכתי לנסיעה הקצרה אל המשרד.
ניגשתי לקחת את תיק היד, ומה רבה הייתה הפתעתי כשמצאתי אותו מוכתם ומוצף כולו בדיו כחולה ושמנונית שנבעה מהעט שהיה מרוסק כאילו דרסה אותו משאית.
העט, שאופסן במקום בטוח ושקט, שהיה בן-בריתי הבלתי נדרש עוד, ואשר נשא עליו את מילות התפילה, נח לו בתוך התיק, מרוטש כמו כרסם אותו תנין מהגיהנום.
הפעמונים לפתע החרישו אוזניים, מבשרים לי מסר שעבורי היה מאוחר מדי לשמוע – וכשהגעתי למשרד לא הופתעתי למצוא מנכ"ל עצבני מאד שנשא באוזניי דברי תוכחה קשים לעניין היותי רמאי, נוכל, והטעות הנוראה שעשה כשבחר בי.
לא המתנתי עד סוף דבריו, קיפלתי את מכתב הפיטורים, הנחתיו בתיק המוכתם שנשאתי אתי, ופסעתי חרישית על השטיח הכבד מאד אַבֵל ומאד חפוי-ראש אל מחוץ לבניין, משכן לשכתי המפוארת אותה לא אשכח, ואשר אליו לא שבתי עוד לעולם.
אפילוג
אינני בטוח שהאמירה לפיה צדיקים נענשים בעולם הזה כדי שבעולם הבא יגיעו ישר לגן עדן, נכונה לגביי, מניח שלא.
אבל מה שבטוח הוא שלפעמים גם אם לא תכפר יש מי שיִכְפֵּה עליך את מחיר העוון, את הכפרה.
