ב"ה
זוג מטיילים ישראלים נכנסו בשעת לילה מאוחרת לבית-מלון קטן באיטליה וביקשו להעביר את הלילה במקום. הפקיד היה במצב רוח טוב והתעניין מהיכן הם באים. "ממדינה קטנה במזרח התיכון, שכנראה לא שמעת עליה" – "מהיכן?", הוא רצה לדעת – "מארץ ישראל".
"מאיפה בדיוק בארץ?" – "ממקום קטן שבטח לא שמעת עליו, מקיבוץ דגניה" – "מאיזו דגניה", הוא התעקש, "דגניה א' או דגניה ב'?".
***
בפרשת השבוע אנו קוראים על 'ערי מקלט'. ערים אלו היוו מעין מקלט עבור אלה שהרגו נפש בשגגה. וכך כתוב: "וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ…אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".
מפסוקים אלה מבינים כי שבט לוי מקבל שלוש ערים בצד המזרחי של נהר הירדן, בנוסף לערים שהופרשו עבורו בארץ כנען (שכמובן אחרי כיבושה בידי עם ישראל זוכה לשם 'ארץ ישראל').
אך תמוה הדבר, הרי בפרשה הקודמת כאשר השבטים גד וראובן ביקשו להתיישב בצד המזרחי של הירדן ולא להיכנס לארץ ישראל, משה רבנו גער בהם, ורק לאחר התחייבותם הנחרצת להיות החלוצים במלחמה לכיבוש הארץ ולהתיישב בעבר הירדן המזרחי רק לאחר סיום הכיבוש, משה מאשר להם את בקשתם.
אם כך כיצד הלוויים שכלל לא ביקשו להישאר בחו"ל מקבלים ערים להתיישב שם?
ההסבר לכך הוא: ההתיישבות בעבר הירדן המזרחי כשלעצמה היא לא שלילית ואדרבא – היא מסמלת את ההתרחבות של ארץ ישראל, מעין התגשמות ההבטחה האלוקית לגבולות הארץ הרחבים שיהיו בימות המשיח. הבעיה שהייתה בבקשתם של שבטי גד וראובן היא הנכונות לוותר על ארץ ישראל ממניעים של נוחות כלכלית (עבר הירדן המזרחי הייתה אדמת מרעה ולהם היה צאן רב), ולכן רק לאחר התחייבותם להילחם ולחכות לכיבוש כל הארץ, אישר להם משה את ההתיישבות.
לעומתם, אנשי שבט לוי הוכיחו לאורך כל שנותיהם במדבר – גם ברגעי המשבר של המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ – את דבקותם ואהבתם לארץ ישראל. דווקא הם, בהתיישבותם בעבר הירדן המזרחי, מממשים את חזון אחרית הימים של ארץ ישראל הרחבה שנזכה לראות בביאת המשיח.
שבת שלום.
לתגובות והערות:
הרב אורי וילהלם, רב נווה-אילן
052.770.3178
[email protected]
