ב"ה
יהודי נוסע במרכז תל-אביב, מחפש מקום חנייה אך לא מוצא. בייאושו הוא מרים את הראש לשמיים ומתחנן: "אלוקים, אם אתה מסדר לי עכשיו מקום חנייה אני מבטיח שאני מתחיל לאכול רק כשר, לשמור שבת ולכבד את כל החגים" – וברגע שסיים את תפילתו, ראה אל מול עיניו מקום חנייה פנוי. מיד הרים ראשו לשמים ואמר: "לא חשוב, הסתדרתי כבר בעצמי…".
***
השבוע נתחיל לקרוא את ספר 'במדבר', המלווה את קורות עם ישראל במהלך ארבעים שנות נדודיהם במדבר ומלא בפרשות ובסיפורים מרתקים. הספר, הנקרא גם 'ספר הפקודים', כולל נקודות לימוד מאוד מעניינות עבורנו, ונעסוק כאן באחת מהן:
כשאומרים לבן-אדם את המילה "מדבר" האסוציאציה הראשונה שעולה בראש היא מקום שומם, ריק, מעורר רתיעה, חסר עתיד, חסר אפשרות להתמקם, ועוד.
ואכן כל התיאורים האלה נכונים, אך בקריאה לאורך הספר, ובמיוחד בפרשתנו – הפרשה הפותחת, פרשת 'במדבר' בה נקרא על ההתנהלות של בני ישראל במדבר – אי-אפשר שלא להתפעם.
סדר הליכתם במסעות וסדר החנייה שלהם בעצירות היה תמיד קבוע ומאורגן. לכל שבט היה מקום מוגדר היכן להתמקם ביחס למשכן – העומד באמצע.
ונקודה נוספת – אופן ההתמקמות שלהם במדבר היה תמיד שווה. לא היה הבדל בין חנייה לשנים ארוכות לבין חנייה לימים ספורים, בכל מקום הם בנו את המשכן, בלב המדבר עשו בית לה'.
המשמעות היא שהקדושה איננה מוגבלת והיא יכולה להיות ולהתקיים בכל מקום, גם במקום שנראה כמו מדבר.
המסר עבורנו הוא פשוט וברור, אין כזה מקום – "מדבר" – שלא ראוי להיות בית לה'. בכל מקום ובכל סיטואציה, גם כשאנו רואים או חושבים שלא מתאים להראות שאנו יהודים או להתנהג לפי הערכים שלנו כבניו של אלוקים – גם במקום כזה ראוי להקים משכן, לבנות בית ראוי לה' שיִישרֵה בינינו, כפי שכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
ובעזרת ה' בזכות התנהגות כזו של כל אחד מאיתנו נזכה להגיע לבניין ביתו של ה' – בית המקדש השלישי – במהרה בימינו.
שבת שלום.
לתגובות והערות:
הרב אורי וילהלם,
רב נווה-אילן,
052.770.3178
[email protected]
[] צילום אילוסטרציה: 'ויקיפדיה'
