▪️התערוכה הראשונה ׳דרך ארץ׳ בין יבנה לציפורי באוצרות משותפת של ליאורה לוי ורוני ראובן תוצג הן בסדנה במעמד ראש העיר רועי גבאי והן בגלריה אורייתא הושעיה, שם תתקיים הפתיחה ביום שישי 5.5.23 בשעה 12.00. כאוצרי שתי גלריות הנמצאות במוקדי ההנהגה היהודית, ביבנה ובציפורי, בחרו ליאורה ורוני להתמקד באמרה של חז"ל – "דרך ארץ", כמוטיב מוביל, אִמרה המבטאת גם את כברת הדרך הפיזית שעברה ההנהגה הרוחנית של עם ישראל בין שני המקומות והרבה מעבר לכך, את המשמעויות הרבות שנוכחות באִמרה זו. "דרך ארץ קדמה לתורה" היא אִמרה המיוסדת על דברי חז"ל. במשמעות המקובלת בימינו האמרה מציינת שאם אין האדם נוהג ב"דרך ארץ" – בנימוסים ובהליכות ראויים – לא ניתן ללמד אותו או ללמוד ממנו תורה ומצוות. בתערוכה זו, האמנים בחרו, לתת ביטוי ביצירותיהם לדרכים שהאדם יבחר בהם להלך בעולם, בהיבטים השונים של אמרת חז"ל על 'דרך ארץ' על מרחבים בנפש ועל מרחבים במציאות החיים. במדיות שונות. בציור, צילום, פיסול, רישום והדפס. בחודשי ההערכות לתערוכה, הביטוי "דרך ארץ" מבקש להיות נוכח על כל היבטיו ונדרש כחיבור בין דעות שונות בעם ישראל.
האמנים המשתתפים: רחל אהרן, יאיר גרבוז, שרון וובר צביק, דרורה וייצמן, דורון זאבי, ז'אק ז'אנו, ורד פירחי ליננברג, אריה למדן, סיגל מאור, סימה מאיר, גילה מילר, דבי ספינר, רות קסטנבאום בן-דב, אהרון קריצר, ישראל רבינוביץ.
▪️בתערוכה ׳שרידים יעידו׳ של האמן ישראל קבלה באוצרותו של רוני ראובן, מוצגות עבודות העוסקות בייצוגים מעולם האמנות הישראלי ובדימויים מאגיים, קבליים. צירופם לכדי אמירה אחת ושילובם ביצירה, כביכול אקראי, לא תמיד ניתן לפענוח. אוסף של חפצים אותם ליקט בשיטוטיו בטבע, דפי ספרים ישנים עליהם רשם בקווים שחורים מיקבץ של אסוציאציות השאולות מעולמו הפנימי, עולם של תהיות ושאלות. עולם החובר למעטפת חיצונית של מחוות ציוריות, רמזים אנושיים, טקסטים חידתיים וכתמים שחורים, אפלים.
העיסוק שלו בכתם, מוביל לחשיפה של דימויים, בדומה לחפירות ארכיאולוגיות. בסדרת הציורים העוצמתיים " אישון לילה א' " מצוירים קוצי הדורבן, אלו המשמשים להרתעה ולהגנתו. אופן הצבתם כאשר המרכז "חור שחור", לא נודע, האם זהו רמז לסכנה, לפצע עמוק או למשקעים חבויים ? בסדרת העבודות החדשה "אבן ישראל" ניתן להבחין בדימויים המבצבצים מבעד למצע השחור, מיסטיים, מרמזים על שרידים של חיים.
▪️בקיר האמן ׳ראשים׳ של האמן גבי בן זנו באוצרותו של רוני ראובן, הראשים האנונימיים ברישום הקווי לצד מוטות הברזל המרותכים בעיצוב מינימליסטי מעוררים שיח על מהותו של האדם. האם החללים הכלואים בינות לקווים מרמזים על רוחניות או על ריקנות. הדיאלוג המתקיים בין הגשמי לרוחני מעלה תהיות על נצחיות האדם.
ראשים שהם מעין מבוכים המאפשרים לצופה לדמיין ולנסות להבין את זהותם. האם זו דמותו של האמן או דמות המייצגת כל אדם באשר הוא, שיח הצף ועולה גם בעבודותיו הדו-מימדיות.
שיח נוסף אותו מנהל גבי הוא עם ציורי הדיוקן בתולדות האמנות. הוא מתכתב עימם ומגיע לדרגת הפשטה שהיא מעין אשליה של הדבר האמיתי, צלם אנוש.
▪️ עדי ריטר מנסה להתמודד עם הגדרת ה"ישראלי" במיצב ׳כאן גרים׳ באוצרותו של רוני ראובן. היא יוצרת דמויות זהות בגדלן ובצבען מברזל מגולוון. לבושן של הדמויות נוצר ממגנטים אותם אספה בצירוף חומרים נוספים. הלבוש המגנטי איתו ניתן לשחק ולשנות את מיקומו, הוא אשר קובע את איפיונה של כל דמות ודמות. בין הדת לחילוניות, בין המוגזם לשמרני, נוצרת אווירה של מיזוג גלויות ושילוב תרבויות. אלו נתלים על חוטים אדומים המשמשים עפ"י הקבלה כהגנה מפני "עין הרע" וכמקור לסגולה.
בימי אלה של שבר עמוק בחברה הישראלית, שולחת עדי מסר של פיוס, אחוה ואחדות "בכפיפה אחת", במדינה אחת.
נעילת התערוכות: 6.6.23
