ב"ה
סבתא מתקשרת לבת שלה ומבשרת שעוד חצי-שעה היא מגיעה לביקור לראות קצת את הנכדים. ואכן, לאחר חצי-שעה הסבתא מגיעה. הנכד האוהב רץ אליה בשמחה ואומר לה: "סבתא, יופי שהגעת עכשיו לא חסר לנו שום דבר!".
הסבתא מלאת התרגשות מהמחמאה שואלת את הנכד בצפייה דרוכה: "חמוד! אבל למה כוונתך?", הנכד, שלחייו אדומות וחיוך כובש על שפתיו עונה בביטחון: "לא יודע. אבל מקודם כשהתקשרת ואמרת שאת באה, אז אמא אמרה שרק זה מה שחסר לנו עכשיו…".
***
לאחר השתלשלות הדברים של סיפור מכירת יוסף על-ידי אֵחַיו, מינויו בהמשך למשנה למלך מצרים ולאחראי על הזנת העם בשנות הרעב, ירידת אֵחַיו לשבור אוכל במצרים, ההתנכרות ומבחני הנאמנות שעשה יוסף לאחיו – מתוודע, בפרשתנו יוסף אליהם ואומר: "אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?".
אכן שאלת פתיחה יפה לשיחה בין האחים, אבל לכאורה השאלה מוזרה לחלוטין. הרי כבר בתחילת ההיכרות עם אחיו הם מספרים לו שיש להם אב מבוגר והאח הצעיר נשאר לסעוד אותו. יתרה מכך, המשפטים האחרונים שיהודה אומר ליוסף, לפני שיוסף חושף את עצמו כלפיהם, הם שאביהם לא יוכל לעבור זעזוע נוסף של אובדן בן. אם כן מה היא שאלת יוסף – "העוד אבי חי?".
ההסבר לכך הוא שהצער על אובדן אדם קרוב הוא צער עצום, ועוד יותר מכך על אובדן ילד אהוב – אז הצער עמוק בהרבה. על-מנת שבני אדם יוכלו להתמודד עם צער עמוק כזה יצר אלוקים מנגנון פנימי שמקהה את רגש הצער עם הזמן. זוהי המשמעות של אמירת חכמינו: "גזירה על המת שישתכח מהלב". זה לא שהכאב נרגע או עובר, אלא שהוא קצת פחות חד, פחות משתלט על כל ליבו של האדם, ה' ישמרנו.
אבל כל המנגנון הזה עובד כאשר הילד אכן מת – "גזירה על המת…" – אבל יוסף יודע ומכיר את אהבת אביו כלפיו: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" – ויודע שלמרות הזמן הרב שחלף (עשרים ושתיים שנים!) הכאב לא קהה כלל היות והוא חי. ולכן יוסף אומר בתמיהה על כח הסבל של אביו: "אֲנִי יוֹסֵף,[= עדיין חי] הַעוֹד אָבִי חָי?! [= כיצד הוא יכול לחיות עם כזה צער עצום]".
ועל כן הוא ממשיך ומזרז את אחיו: "מהרו ועלו אל אבי ואמרת אליו כה אמר בנך יוסף… רדה אל תעמוד…" – עלו מהר אל אבא להודיע לו שנגמרו שנות הסבל והגיע הזמן לרוות נחת מבנו אהובו.
שבת שלום.
לתגובות והערות:
הרב אורי וילהלם, רב נווה-אילן
052-7703178
[email protected]
