'מגרש ביתי' / טור אישי – רונית ארנפרוינד
משך שנים התקשיתי להבין את הביטוי: "העולם שייך לצעירים" ואיש.ה לא הצליח.ה להבהיר לי אותו עד היום.
לתדהמתי, מיום ליום הביטוי הפך להיות יותר ויותר מסיסמה שקשורה למוצר צריכה המכוון לצעירים – למהות בנושאים שונים: תעסוקתיים, תרבותיים ופוליטיים.
העולם אינו שייך למבוגרים, או לגיל הביניים או לתינוקות – ומכך גם אינו שייך לצעירים. העולם שייך לכל הגילאים באשר הם. ובהמשך אפרט יותר את עניין הגילנות (Ageism).
תוחלת חייהם של בני האדם במאה הנוכחית הולך וגדל, וגיל הכניסה לעולם האמיתי של תעסוקה ועולם הבוגרים גם הוא הלך והתארך במאה האחרונה. בעבר "חגגו" את הכניסה לעולם המבוגרים בגיל 13, 12, או 14 – פונקציה שהיא פועל יוצא של תרבויות שונות.
נכון להיום, ביהדות עדיין נותרה הטקסיות הסמלית – גיל 13 לבנים, 12 לבנות, אך האירוע הינו סמלי לחלוטין, בוודאי שלעולם החילוני והמערבי בכלל.
בעולם המודרני בככל, ובישראל בפרט, ההכשרה לעולם התעסוקה ועולם המבוגרים התארכה מאד. בעולם המערבי בגילאי 18 יוצאים לקולג' ולאוניברסיטה – בישראל, ברוב המקרים, משתחררים מהצבא, "מתאווררים" בטיול לאחר צבא ואז מתחילים את ההכשרה, תואר ראשון, שני וכדומה.
ההכשרות לעולם התעסוקה והבוגרים אינן עוברות מדור לדור, באמצעות היות הנער.ה שוליה בגיל 13, ופרק זמן קצר לאחר מכן נכנס.ת לעולם התעסוקה, זוגיות ומשפחה. בעידן הנוכחי, הזוגיות והמשפחתיות מגיעים בגיל מאוחר יותר (לעיתים אף בכלל לא), ובמקרים רבים תוך כדי המשך ההכשרה והלימודים לקראת כניסה לעולם התעסוקה.
בעידן בו אנו חיים, בשל הכשרות ארוכות מאד ביחס לעבר, הכניסה לעולם התעסוקה של הבוגרים איננו בתחילת העשור השלישי לחיי הפרט, אלא במרבית המקרים הניסיון האמיתי בעבודה/מקצוע רק מתחיל בעשור הרביעי לחיי הפרט.
אלא שהתרבות, התפיסות החברתיות וחוקי ההעסקה (לפחות בשירות הציבורי) עדיין לא התאימו עצמם לעומק המהות והמשמעות של אורך ההכשרות ואורך החיים, ובהתאם לגיל ולשלב הניסיון התעסוקתי.
המאבק להארכת העסקת עובדים הינו רק בתחילתו. החוק כבר מציין את גיל 67 לעיתים עד 70 בשירות הציבורי, אלא שגם היום ברור שזו החמצה של ידע, ניסיון ובשלות של פרספקטיבה לתהליכים והבנת מערכות גדולות ושינויים.
שלושת חבריי היקרים המתמודדים היום ביבנה על ראשות העיר – בבקשה תספרו לי על עשייה שלכם, על הצלחות שלכם בכלל וביבנה בפרט. לכל אחד מכם יש את החלומות והכישורים המיוחסים לו.
אני מכבדת כל אחד ואחת שמבקש.ת להיות חלק מהחיים הציבוריים, אלא שביום בחירות, כשמו כן הוא: יום בו יש לבחור אחד, ומי יתן (כדברי שמעון עשור) בקרוב יהיו גם כמה נשים, לא רק שלושה גברים – אבל חשוב שכל אחת או אחד ייבחרו בשל הניסיון, העשייה המוכחת והקבלות שהציגו, כי לנהל עיר זה "קצת" יותר מחנות מכולת או סופר, ואפילו רשת סופרים.
ניהול עיר משפיע עלינו ישירות ביום-יום, פעמים רבות יותר מההשפעה של השלטון המרכזי, הממשלה והכנסת. ניהול עיר כולל, בין היתר, פיתוח תשתיות, תכנון תחבורה, תרבות, חינוך, גיל הרך, שירות לקשיש, פינוי אשפה ועוד ועוד. ביבנה התקציב השנתי השוטף הינו כחצי מיליארד שקלים, עם עוד למעלה ממיליארד – למיטב ידיעתי – של תב"רים (תקציבים בלתי רגילים), ובאם הניהול יהיה כושל כולנו, ללא יוצא מן הכלל, ניפגע באיכות החיים שלנו.
לסיכום: העיסוק בגיל הינו מעטפת שאין בה תוכן ומהות למעט תאריך בתעודת הזהות.
הגיל אינו מלמד על הכישורים, הכישלונות או ההצלחות בניהול (ככל שהיו, אם היו), ונסיון כזה או אחר.
כשמדובר בצעירים, מספיקה הצצה חטופה במתרחש במספר רשויות שבהן נבחרו צעירים: ישנם כאלה המצליחים, וישנם ממש אחרים – המציגים תוצאות מאד בעייתיות.
כשמדובר במבוגרים יותר, ובעיקר כאלה המסרבים לאחר שתי קדנציות להרפות, אזי גם מקרבם יש ראויים יותר וראויים פחות.
אולי היה נכון יותר בנסיבות הללו לומר ש"העולם ראוי שיהיה 'שייך' למנוסים", ורק מתוך אלה נכון לבחור מישהו שינהל את חיי היום-יום שלנו.
שיהיה לכולנו יום בחירות מוצלח, אווירה נעימה והתנהלות חברית והוגנת.
