יש עתיד באופצלוחעס?

[] רובי שטיינברג

אתמול זכה כותב שורות אלו בתענוג המפוקפק של צפייה שלוש פעמים בגסות-רוח ובחוצפה נטולת תרבות שאין עמה כל עתיד, לטעמו.

זאת, על אף שהמסר העיקרי של נושאי הלפיד באירועים הללו היה דווקא שיש עתיד, ואפילו ורוד וטוב.

אמא שלי תמיד הייתה מכנה התנהגות של דחיפת אצבע בעין – ובמקרה הזה גם תקיעת תרועות חצוצרה ושאגות ברמקולים לתוך אוזני וצלחות אזרחים תמימים שרק ביקשו לבלות – "אופצלוחעס". "אופצלחועס", הייתה אומרת כשהבעת סלידה על פניה, "הנה, תראה איך הם עושים אופצלוחעס" – והתכוונה: "בכוונה, בכוונה מציקים".

שלוש פעמים נתקל כותב שורות אלו בחבורות תומכי מפלגת 'יש עתיד', בשלוש ערים שונות, במהלך יום אחד, ובכל שלוש הפעמים התרשם שהעתיד עם אנשים מהסוג הזה אולי לא יהיה שחור לחלוטין, אבל בוודאי יהיה רועש, א-סוציאלי, סוציומטי, לחלוטין לא ידידותי לסביבה ולמשתמש, צעקני, לא קשוב, שאנן ושחצן, בקיצור – כל מה שמנהיג הלהקה הזו משדר נטמע היטב בקרב מעריציו/חסידיו.

שלוש פעמים – בחיפה, בתל-אביב ובכפר-סבא הגיחו קבוצות בנות כעשרה משתתפים כל אחת במקומות הומי אדם, תוך שהם מקיימים תהלוכת בחירות רועשת ומקוממת תוך הפרעה לתנועה, לסועדים ולאווירה הכללית.

מעבר למטרד הפרקטי שיצרו במתחמי אוכל ואירועי חג – תוך שהם מאלצים הולכי רגל ובכללם משפחות עם עגלות ובהן תינוקות לרדת לכביש סואן (דיזנגוף -ת"א, נווה שאנן – חיפה, סוקולוב – כפר סבא) וממררים משך שעה ארוכה את חיי הדיירים ברחובות מתחמי הבילוי, בשעת לילה מאוחרת – השמיעו מוסיקה רועשת ומסרים רועמים באמצעות מגפונים שניתנו בידיהם.

למותר לציין כי הקהל הרב בוודאי נראה היה עבורם ועבור מי ששלח אותם כפוטנציאל אלקטורלי ששווה את משקלו בזהב, ואולם מתגובות הקהל ניתן היה בנקל להבין כי מפלגתו של לפיד איבדה ממש ברגעים אלה אחוזים נכבדים מקרב תומכיה.

נסיונות נואלים של כותב שורות אלו ושל רבים אחרים במתחמים הללו להסביר למנהיגי התהלוכות כי למעשה הם מבצעים הפגנה שלא ברשיון ועוברים על הרבה חוקים ממלכתיים, חוקי עזר עירוניים וסתם מבצעים עבירות מוסריות חברתיות כלפי אחיהם בני ישראל שביקשו בסך הכל לחגוג את ערב חול המועד בבילוי סולידי עם המשפחה, הילדים והחברים – לא רק שנענו במשיכת כתפיים ובזלזול בוטה – היו גם שנענו באמירות בנוסח: "יאללה, מי את?", "מפריע לך תגיש תלונה, אנחנו העתיד, אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים", ועוד כהנה פניני לשון שאין ספק שאינן נשמעות חריגות באוזניהם של מי שמפתחים תרבות של ארוגנטיות ותחושת "הכל מותר לי והכל אפשרי כי אני העתיד".

ובכן, כפי שצויין כבר קודם ברישא של הדברים: זה עתיד זה? איזה עתיד זה? ואם כך מתנהגים בעת של חיזור אחר קולות בוחרים – מי ישורנו מה יהיה כאשר הלפיד יעמוד בראש המחנה. מה יקרה כאן ובאיזו מציאות נחיה? על אילו תשתיות תרבות, חברה ואנושיות ייבנה כאן העתיד הזה?

עדות זו מוגשת כחומר למחשבה למתלבטים איזה פתק לשלשל בקלפי ב-1 בנובמבר.

שבת שלום.

צילום: מארק ישראל סאלם, לע"מ