[] אלי אלוש, מנכ"ל הרשת למרכזים קהילתיים, יבנה
השבוע נדרשתי להתאים את עצמי ולעבור מצער גדול למצב של עבודה מאומצת שדרשה ממני להיות עירני ולהגיב במהירות.
הלב שלי אבל על לכתו של צבי שהיה עבורי הרבה דברים חוץ מראש עיר. רציתי להיות עוד רגע בעצבות שלי, רציתי לעצור הכל ולתת לעצמי להרגיש את הצביטה המכאיבה הזו שבלב, אבל האחד בספטמבר נוקש בשער וכפה עליי עבודה אינטנסיבית.
עבדתי עם עננה כבדה מעל ראשי, אם כי הרגשתי שאני לא היחיד. השבוע העיר הייתה מוכת צער. אספתי את עצמי, ידעתי שאם צבי היה בחיים, הייתי הרי מטפל בכל הנושאים שבאחריותי, הרי בכל זאת – יש פה עיר לנהל. יש ארבע כיתות מעון חדשות שנפתחות וצריך לצייד אותן מן היסוד, צריך לדאוג לכוח אדם משובח – גם לארבע כיתות אלו וגם לכל הצהרונים והמנהלות. צריך להיות מוכנים לשביתה במערכת החינוך כדי לתת פתרון מיידי ולסייע אם יהיה צורך.
יש לנו גם מתנ"ס חדש שנפתח בנאות שמיר, ואין מרגש מזה. מרכז קהילתי חדש בלב שכונה, שכל פרט ופרט בו תוכנן בשביל התושבים ולמענם.
כל העשייה הזו מלווה במחשבות, ישיבות ותכנונים כיצד נחדש השנה בפעילות בכל המתנ"סים? כיצד נשתף את הקהילה בעשייה התרבותית והחברתית בעיר?
יש משהו בעבודה שלי שהיא שליחות שתמיד מרגיעה אותי. והשבוע הזה בפרט – לימד אותי שאני יכול, גם כשעצוב בלב.
