ב"ה
[] הרב אורי וילהלם, רב שכונת נווה-אילן
שלושה ילדים מתווכחים ביניהם – אבא של מי יותר מהיר. הראשון אומר: "אבא שלי רץ 100 מטר ב-20 שניות", השני אומר: "אבא שלי רץ מירושלים לתל-אביב ב-12 דקות", והשלישי אומר: "אבא שלי עובד במשרד ממשלתי, הוא גומר לעבוד ב-17:00 וב-15:00 הוא כבר בבית…".
***
פרשת 'מַסַעֵי' שאותה אנו קוראים השבוע פותחת בתיאור המסעות והחניות שבני ישראל עברו מצאתם ממצרים עד בואם לגבול ארץ ישראל. ארבעים ושניים מסעות עברו בני ישראל והם מתוארים בקיצור נמרץ בפרשתנו במספר מילים: "ויסעו מ…ויחנו ב…ויסעו מ…", וכו'.
לאחר התבוננות בפרשה בולטות שתי שאלות פשוטות:
א. עיקר הזמן שבני ישראל שהו במדבר עבר עליהם בחניה במקומות שונים. אם-כן, מדוע הפרשה נקראת 'מסעי' על שם המסעות ולא על שם החניות – שלעיתים ארכו כמה שנים?
ב. בפסוק בתחילת הפרשה נאמר: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" – המילה 'מסעי' כתובה בלשון רבים ונראה מכך שלכאורה כל המסעות הם יציאה ממצרים. והרי האמת היא שרק המסע הראשון הוא יציאה ממצרים וכל המסעות שלאחר מכן הם רק יציאה ממקום החניה שלהם ליעד הבא. אז מדוע לשון הפסוק מייחסת את כל המסעות כיציאה ממצרים?
ההסבר לכך הוא על-פי תורת הקבלה. מוסבר שיציאה ממצרים מכוונת גם על ה'יציאת מצרים' הפרטית של כל אחד ואחד.
היציאה מ'מֵיְצָרִים' = מההגבלות שהאדם חוסם את עצמו, מהדברים שאדם מכניס לעצמו לראש שהוא לא מסוגל ולא יכול לעשות – וכשאדם פורץ את ההגבלות האלו הוא חווה יציאת מצרים/מֵיצָרִים פרטית.
וזה ההסבר לכך שכל המסעות של בני ישראל הם חלק מתהליך יציאת מצרים – שהרי ברגע שחנו בתחנה מסויימת ולא נשארו בה אלא החליטו שהם ממשיכים להתקדם, הם יצאו ממצרים שוב – מהמיצר, מהגבול שלהם עצמם – וחוו התקדמות נוספת לעבר היעד – ארץ ישראל.
מאותה סיבה גם הפרשה נקראת על שם המסעות ולא על שם החניות, כי עיקר העניין בפרשה הוא להדגיש את הנסיעה, ההתקדמות – ולא את העצירה.
המסר עבורנו הוא פשוט: גם אנו בחיינו הפרטיים הרבה פעמים מגבילים את עצמנו בדברים מסויימים ואומרים לעצמנו שאנו לא יכולים או לא עשינו מספיק, אך יציאת מצרים אמיתית היא שנדע לפרוץ את המחסומים הפסיכולוגיים שאנו מציבים לעצמנו ולהוציא את עצמנו ממצרים = מהמיצרים, ולהשיג את כל מה שאנו באמת מסוגלים לעשות.
שבת שלום.
לתגובות והערות:
052.770.3178
[email protected]
