ביום רביעי אחה"צ ינחת פה מטוס נשיאותי לא עמוס יותר מדי בפמלייה, וממנו ייצא כמה דקות מאוחר יותר, בצעד זהיר ומהוסס, ג'ו ביידן.
איש זקן, עייף, והנשיא הכי פחות פופולרי שהיה אי-פעם בארה"ב (רק 38 אחוזי תמיכה) – נשיא שספק אם יצליח להגיע לכהונה שנייה, ואשר גם סגניתו – שסביבה וסביב הסניקרס שלה התנהלה הילולה גדולה – התגלתה גם-כן כאכזבה.
אני לא חס וחלילה מזלזל בנשיא ארה"ב, אלא שהפעם יגיע אלינו מישהו אחר.
אמריקה אחרי הנשיא התמהוני דונלד טראמפ היא אמריקה מפולגת, מסוכסכת מבפנים, חלשה ומדממת, שיצאה בשן ועין מתבוסות באפגניסטן ובעיראק – ואין לה תיאבון להילחם, ורואים זאת מול רוסיה במלחמת אוקראינה הניטשת מזה חודשים ומהווה שואה לא קטנה, אבל שקטה.
לאמריקה היום גם אין כוח להילחם בטרור הפלילי מבית, ולאף ציר בקונגרס ובסנאט אין אמביציה לעשות סוף לטירוף הנשק ברחובות.
הוא רק נוחת כאן בדרך ל"קנוֹסָה" שלו: כריעת ברך מול יורש העצר הסעודי MBS. הוא צריך הישג כלכלי להורדת מחיר הדלק בארה"ב מתחת לשישה דולר לגלון – מה שאולי בסוף התהליך יעצור את מגמות האינפלציה הדוהרות בעולם כולו, גם אצלנו.
כל היתר, כל הדיונים והפרשנויות, וההסברים חמורי הסבר של הפוליטיקאים שלנו, כולל החיבוקים שיהיו בנתב"ג, והנשיקות והטפיחות על הכתף – כל אלה הם רק פרפראות לצורכי פנים.
של האמריקנים – ושלנו.
