את מידת האושר ונחת הרוח והאסקפיזם שהתגלמו אמש באמפי של יבנה, בהופעה חד-פעמית של אמן שכבר לא נבראים כמותו, יהיה קשה להעביר כאן במילים.
מילים, ככל שהן אמצעי ביטוי נשגב – לא מצטיינות בהעברת צלילים.
אולם מילים יודעות להביע אמביציות ונחישוּת, ולכן בחרנו להביא כאן את מילותיו של מנהל הרשת למרכזים קהילתיים ביבנה, אלי אלוש, אודות החלום שהוגשם אמש לו עצמו, ולאלפים מתושבי העיר:
"פוסט שכתבתי לפני חצי שנה והיום זה קרה: אנריקו ביבנה.
מי שמכיר אותי יודע שאני טיפוס מכוון מטרה, מסתכל בעיקר לכיוון העתיד ופועל להגשמת חזון ויעדים. אבל, כמו כל דבר בחיים, גם פה יש "אבל" גדול, ולמרות אמירתי הקודמת מי שמכיר אותי באמת יודע שאני טיפוס מאוד נוסטלגי, מאוד אוהב את העבר ולומד ממנו הרבה – בעיקר מההיסטוריה ומכל מה שקשור למאורעות שעיצבו אותנו כאנושות וכאנשים.
השבוע הגעתי למופע של אנריקו מסיאס, הזמר הבינלאומי, ומצאתי את עצמי באחת חוזר להיות ילד קטן בדירת 'עמיגור' קטנה מול טייפ קטן שממנו בוקעת המוסיקה של בית אבא. מוסיקה אוריינטלית בשפה הצרפתית, וגם קצת בערבית – ומייד עלו ריחות וטעמים, מראות וקולות של העבר הרחוק שמזכיר לי מאיפה התחלתי.
אני מביט על הבמה ואני רואה את האמן הענק הזה, שעדיין ולמרות גילו המופלג (82) מצליח לרגש ולצמרר אותי ועוד כ-3,000 איש.
וכל שיר מזכיר סיטואציה ומקום ואני נע ונד בין אלג'יר לפריז, בין חברתי הראשונה לאשתי שתחיה…ואני שוב חוזר
לשכונה באשדוד של שנות ה-70' וחוזר במנהרת זמן לתמימות ולרומנטיקה של פעם – ואני רוצה ממנה עוד טיפה כי זה כל-כך חסר לי.
ואני יודע שאולי זו גם הפעם האחרונה שאזכה לראות אותו, את הזמר הענק הזה שמסיע אותי אחורה בזמן.
ומיד מתגנבת תקווה ללב שעוד אצליח להביא אותו לאמפי של יבנה, וכשהלב מלא ברגשות נוסטלגיים אני מתכנן את העתיד – אולי אצליח להביא את אנריקו מסיאס לאמפי של יבנה. הנה, התחלתי לעבוד!".
וכמו שמסיאס משורר: Non, Je N'ai Pas Oublie – "לא, לא שכחתי -כך גם הקהל הרב שהשתתף בהפנינג המוזיקלי הנדיר לא ישכח בקרוב ואולי בכלל לא, כיצד שטנו אמש, אלפים, במחוזות של אהבה ושמחה, והתפזרנו לאחר שעות, שיכורים, ולא מיין.
