ברחוב הרצל פינת שד׳ הקיבוצים ברחובות ניצבת האנדרטה שהוקמה במיוחד להנצחת ששת המיליונים שנספו בשואה, שם מתקיים מדי שנה הטקס העירוני ביום השואה עצמו. הטקס נפתח בצפירת הזכרון בשעה 10:00.
ראש העיר, רחמים מלול, אמר בטקס: ״מספר שורדי השואה בישראל מתמעט מאוד לצערנו הרב. עימם נעלמים זכרונות ועדויות. ככל שנספר לדורות הצעירים יותר על זוועות השואה, וככל שנזכור את רכבות המוות – ככל שנספר ונזכור, לא נשכח. אסור שנשכח את הלקח לדורות. עלינו לעמוד מעל כל במה ולזעוק, נקרא ונספר, אנחנו וגם השורדים, על השואה האיומה ומוראותיה. רק כך הצעקה תמשיך ותהדהד באוזני כל העולם ששמע ושתק.
יחד עם זאת הבה נזכור ונספר על מעשים של סולידריות ואחווה – חלוקת פרוסת לחם אחרונה, תמיכה בחבר חולה שצעד בכוחותיו האחרונים, ועוד. העם היהודי שמר על צלם אנוש גם בימים הכי קשים.
שורדים ושורדות יקרים – לכל אחד מכם יש סיפור על הורים שנספו ועל ילדים שנרצחו ועל הסיבות הניסיות שעזרו לכם לשרוד. למרות הכל הצלחתם לקומם את ההריסות, ומתוך האפר והעפר – לבנות את מדינת ישראל. אתם מהווים סמל לנחישות ולכוח הרצון לכלל האנושות. אנחנו חבים לכם חוב גדול, נמשיך ונעשה הכל כדי לדאוג לכם״.
ניצול השואה יעקב פקמן נשא דברים בשם ניצולי השואה תושבי העיר, וסיפר את סיפורו האישי וסיפור משפחתו. הוא תיאר את תושייתו של אביו, אשר זכר את הגרמנים ממלחמת העולם הראשונה והתעקש להבריח את ששת ילדיו אל מעבר לגבול הרוסי. עוד סיפר על התנאים הקשים בהם שרדו – אך נשארו בחיים, הודות לאביו.
ניצול השואה ראובן פורר נשא קדיש והניח זר בשם ניצולי השואה, והחזן ליאור ניצן נשא את תפילת "אל מלא רחמים".
בטקס השתתפו לצד ראש העיר, ממלאי מקומו, סגנים וחברי המועצה ובכירים נוספים.
נציגי בתי הספר בעיר הניחו זרים על האנדרטה, ותלמידי קריית החינוך 'דה-שליט' קראו קטעי זכרונות ושירה.
