ב"ה
מספרים על יהודי שנסע בתל-אביב, חיפש מקום חנייה ולא מצא. הסתובב באותם רחובות ואין תזוזה. ממש לפני שהפסיד את הפגישה אליה מיהר, הרים ראשו לשמים והתחנן 'אלוקים, אם אתה מסדר לי מקום חנייה אני מבטיח שאני מתחיל לאכול רק כשר'.
מייד כשסיים את תפילתו, ראה מול עיניו מקום חנייה. הרים שוב ראשו לשמים ואמר: "עזוב, לא משנה, הסתדרתי לבד…".
***
השבוע נקרא בתורה את פרשת 'צו', העוסקת (בין יתר סוגי הקורבנות) ב'קורבן תודה' – הקורבן אותו מעלה אדם שהיה במצב של סכנה וניצל ממנה, כגון חולה שהתרפא.
אחד הדברים המעניינים בקורבן תודה הוא התוספת שמביאים בנוסף לקורבן – לכל קורבן שאדם היה מביא לבית המקדש היה מצורף גם מאפה מן הצומח.
כל סוג קורבן היה לו מין המאפה המצורף דווקא עימו. ביחד עם קורבן התודה היה על המקריב להביא 40 מאפים – 30 מהם מצות ו-10 חמץ.
כיהודים אנחנו יודעים שמייד כשנגמר חג אחד אנו כבר ממתינים לחג הבא. כך גם בימים אלה, ברגע שעברנו את פורים אנחנו כבר נערכים לפסח (והחרוצים כבר נמצאים עמוק בנקיונות).
בפסח אנחנו שומעים כל הזמן על המצה המסמלת 'ביטול' = ענווה. בניגוד ללחם שתופח ומלא ב"חשיבות עצמית", המצה היא מאפה דק שלא נתנו לו לתפוח – דבר המסמל את הענווה. זו גם אחת הסיבות שהמצה נקראת "לחם עוני", היות שהעני לא "מחזיק מעצמו" ואינו גאוותן.
לאחר הקדמה זו לכאורה מובן שאדם הרוצה להביע את תודתו יביא מצות, שכן הרי התודה עניינה לומר: "אני הייתי צריך את עזרתך ולא הסתדרתי בלעדיך" – אך מדוע צריך להביא גם לחמי חמץ המסמלים את החשיבות העצמית?
ההסבר לכך הוא שבדרך-כלל אדם צריך להיות עניו, ולהרגיש שהוא נעזר על-מנת לומר תודה. אך לפעמים ישנה בעיה הפוכה בדיוק – אדם שלא אכפת לו לומר כל היום תודה והעיקר שיבצעו בשבילו הכל – הוא מפתח תלות בסובבים אותו ולא סומך על עצמו בכלל, ומתנהל בחוסר ביטחון עצמי גמור ובהרגשה שהוא לא יכול ולא מסוגל לכלום. עבור אדם כזה מגיעה התוספת של לחמי החמץ, בכדי לומר לו: "עליך להכיר במעלותיך וביכולתך להתמודד עם הסביבה".
גם אנו צריכים תמיד לשמור על איזון, לדעת להעריך ולהודות על מה שאנו מקבלים – אך גם להכיר במעלות עצמנו ובמסוגלות שלנו.
שבת שלום.
לתגובות והערות
052-7703178
uriwilhelm@gmail.com
