אז ראשית, מה היא בעצם אהבה? התרגום שלנו על התורה, פותר את החידה הזאת במילה אחת.
את המילה "אוהב", מתרגם התרגום (אותו קיבלנו בהר סיני) בארמית: "רחים", לשון רחמים. המילה רחמים עצמה, טומנת בתוכה את המילה "רחם". הרחם הוא הסמל לאהבה הטהורה ביותר עלי אדמות. כי הרחם הוא בעצם בית הולד, המסמל את הקשר הבלתי נפרד בין האם לבנה.
שימו לב, שהקשר בין אם לבנה, לפחות בתחילת הדרך, הינו קשר חד צדדי, של אמא שנותנת ונותנת ולא בהכרח מקבלת תמורה. אדרבה, היא גם מקבלת את ההיפך: תינוק צורח בלילה (או בבוקר) בלי שהוא אומר מה כואב לו, תינוק שמלכלך בצרכיו, אוכל שהוא פולט או מקיא, כאבי הנקה, ריצות הקשורות בו כגון נוכחות בטיפת חלב או בבתי חולים כשיש לו חום ועוד ועוד.
ועם כל זאת…. האמא אוהבת את בנה, ומדוע? כי הנתינה וההשקעה שלה ב-ולד יוצרת חיבור ל-מה שהיא השקיעה בו. הכח האוהב של האמא בא לידי ביטוי מהסיפוק להעניק לתינוק ולראות בגדילתו.
האהבה היא איננה הנתינה, אלא הנתינה היא זאת שמלבה ומשמרת אותה.
האהבה האמיתית הינה קשר עמוק למשהו, עד כדי כך שנרצה להשקיע בו, את כל כולנו, שלא על מנת לקבל. ולא זו בלבד, אלא שנרצה להשקיע בו גם אם קשה איתו והוא ממרר לנו את החיים, כדוגמת הורינו וסבינו הזקנים הסיעודיים או כדוגמת התינוק שהזכרנו.
בפועל, בהיבט הזוגי של האהבה, דפוס זוגי שכזה של אהבה טהורה, כמעט ואימו קיים כיום אצל הזוגות הצעירים. צר לי לאכזב.
דעו לכם, שהאדם ה'אוהב', אינו דומה באופיו לאדם ה'מאוהב', שזה כבר סיפור הרבה יותר מורכב.
הרגשת התאהבות חזקה של האדם המאוהב, דומה מאד לאדם המכור לסמים קשים ומשתוקק למנה הבאה. אותם הורמונים ומרכזי פעילות המח המשתחררים בעת נטילת סם הזיה, משתחררים ופועלים באותה הדרך על האדם המאוהב.
כשאדם מאוהב, בדרך כלל חוש הביקורת שלו מפסיק לפעול, והוא בדרך כלל מתעלם לגמרי מכל חסרונותיו של זה שהוא התאהב בו. על פניו זה נשמע דבר חיובי, שני בני זוג מאוהבים שאחד לא רואה בחסרונותיו של השני, אך מאידך זה מבטל את הרציונל – ההיגיון וחוש הביקורת שלנו. ויתכן שנהיה סלחנים לדברים שכרגע אנו עיוורים אליהם ויתגלו בהמשך הקשר כרועץ, כשנצא מהעיוורון.
האוהב זה מקום הבריא, המאוהב – הרבה פחות. לרוב, קושי הפרידה של האדם המאוהב תהיה קשה יותר מזאת של האדם האוהב.
שאלו אותי לא פעם נשים רבות:
האם יתכן שאני אוהבת את בן הזוג שלי, אך לא נמשכת אליו?
ואני עונה חד משמעית שכן. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו, את הכלב והחתול שלנו ואת ההמבורגר עם הצ'יפס, אבל ברור לכולנו שאיננו נמשכים אליהם.
האהבה היא בדרך כלל מבוססת על דבר רעיוני, הורות, חמלה, תיאבון וכו', המשיכה לעומתה, יוצרת לנו כמיהה פיזית לאדם אחר. לאו דוקא להתגפף אתו בפועל, אלא להיות לידו, להרגיש בנוכחותו, לשמוע אותו, לשוחח אתו, לראות אותו. וכמובן…. שהפועל המוגמר של המשיכה הינו הקרבה הפיזית המינית.
המשיכה יכולה להיות משהו רגעי, מקומי, שקורה לנו באותו רגע, אך היא גם יכולה ללוות אותנו במוחנו ודמיוננו למשך זמן. האהבה היא גם כן משהו שקיים ברעיון אבל הוא לא מתבטא בכמיהה עמוקה לרצות כל הזמן להיות לצד הדבר שאותו אנו אוהבים, מה שאני קורא – מושא אהבתנו.
התשוקה לעומת זאת, היא רצון שמתעורר בנו לכמיהה לדבר מסוים או לאדם מסוים גם כשהוא לא איתנו, לידנו. פעמים שהתשוקה היא כה עזה עד שרוב שעות היום אנחנו נחשוב על מושא אהבתינו שאנו כה משתוקקים לראותו. תארו לכם לדוגמא את הילד שמשתוקק לארטיק או את האדם המשתוקק לסיגריה…
לרוב, תשוקה מתרחשת אצל האדם המאוהב, והם קשורים מאד זה בזה.
ועם כל זאת, ההתאהבות והתשוקה אינם מחייבים את הווייתה של המשיכה, כי יש אנשים שמאד כיף לנו להיות איתם, לשמוע אותם, אך איננו נמשכים אליהם בהכרח מבחינה פיזית.
אז מה הדבר החשוב ביותר בזוגיות מכל הדברים שהזכרנו?
אומר את דעתי, וזאת דעתי בלבד. לדעתי – המשיכה הינה הבסיס החשוב ביותר בקשר שעליה נבנה הכל. המשיכה ל-אחר, היא זאת שיוצרת את ההבדל בין מערכת היחסים שלנו עם חברים, ילדים שלנו, שאר משפחה קרובה ויתר בני האדם לבין קשר זוגי מונוגמי.
לא מדובר רק על משיכה פיזית, שהיא כמובן נצרכת וצריכה חיזוק תמידי של מציאת חן חיצונית, אלא גם על משיכה התנהגותית שיש בה פרמטרים רבים, שאין כאן את המקום לפרט.
המשיכה היא הבסיס להתאהבות הזוגית, והיא שומרת על התשוקה בקשר.
אם היו פרמטרים מסוימים בכם בתחילת הקשר, שהזנחתם, זה הזמן לחזור ולטפח אותם שוב.
מקווה שהחזקתם מעמד עד כאן ולא התבלבלתם.
שבת שלום וחג אהבה שמח.
