האם רצונה של האישה כיום, הינו חתירה לעצמאות טוטאלית?

הטור הזוגי של אלעד קויאטק יעסוק השבוע ברצונה של האישה לחתור לעצמאות טוטאלית - עד כמה התפיסה הזאת נכונה בפועל?

בדורות המתקדמים שלנו, ש-קולן של נשים נשמע, אותו קול הקורא לשוויון ועצמאות נשית, אנו נוטים לחשוב שאכן רצונה של האישה כיום, הינו חתירה לעצמאות טוטאלית, היכולת להסתדר בעצמה מבלי להזדקק לעזרת אחרים. עד כמה התפיסה הזאת נכונה בפועל? האם הנשים עצמן מתחברות לתפיסה הזאת?

עד לא מזמן, החברה הפטריארכלית שלנו נקטה בהיררכיה בעלת דפוס המבוסס על דעות עתיקות, שבה הגבר היה ישות שהאישה נשענת עליה בקשר הזוגי משפחתי, ונראה כיום שהקולות הפמיניסטיים חותרים כביכול לניתוק חבל התלות בגבר, או אפילו מהחברה, תחת הסיסמא: "את יכולה להסתדר לבד".

אמנם, נחשפתי למחקר מאד מענין של פסיכולוגית החברתית בשם ניצה ינאי משנת 1990, שהעלה מסקנות מפליאות במיוחד. שם המחקר באנגלית: 

AUTONOMY AS EMOTION, THE PHENOMENOLOGY OF INDEPENDENCE IN ACADEMIC WOMEN. 

Published at `studied international forum 13`   

המחקר שעסק בנשים אקדמאיות, בדק את ההגדרה הנשית, על פי נשים עצמן, למושג 'עצמאות'. מה שמעניין הוא שאולי היה מצופה שנשים יגדירו את המושג 'עצמאות' כ-לסמוך על עצמי ולא להיות תלויה באחרים, אך לא זאת הייתה תשובתן של רוב ניכר מהנשים שהשתתפו במחקר הנ"ל. מה שמפתיע הוא שהעצמאות אותה הגדירו אותן נשים, הייתה מוגדרת כ: 'היכולת והאפשרות לבטא את עצמי מבלי שיסתמו לי את הפה'. 

תלות באחרים כדי לזכות לאהבה, פרנסה, פירגון, העצמה, עזרה קיומית הישרדותית, לא נתפסה בעיני הנשים הנשאלות במחקר כ- חוסר עצמאות, כל עוד לא שללו מהן את הקשרים החברתיים המחברים אותן אל מקורות העזרה וההעצמה שלהן. המסקנה של הפסיכולוגית ניצה ינאי בעצם הדגישה עד כמה הנשים הללו, שענו בצורה אישית אותנטית על פי חווייתן, לא חיפשו את ההפרדה וההיבדלות מהכלל על מנת לבלוט ולעשות הכל בעצמן מבלי להרגיש נזקקות. אלא הן דרשו את האפשרות החברתית הלגיטימית לדבר, להביע דעה, להרגיש טוב גם כשהן חושבות אחרת מכולם ולא לחשוש לומר מה מפריע להן ומה הן צריכות. כלומר, מיזוג וחיבור הזולת לחייהן מבלי להרגיש פחד, מתח או ניגוד אינטרסים.

החופש שעליו הנשים דיברו הינו חופש להיות עצמי, לדעת את רצונותיי והרגשותיי ושתהיה לי היכולת לתבוע אותם על מנת שיתממשו. חופש הביטוי והדיבור על רגשות, נותן לנשים תחושה של חופש. הרעיון שעומד מאחורי המחקר המעניין הזה, הוא שהכלא הגדול שנשים יכולות להימצא בתוכו הינו כאשר ישנו פער בין מה שהן רוצות שיהיה ומרגיש להן באותו רגע, לבין מה שהן מבטאות בפועל כלפי חוץ.

אם נשליך את הדברים להיבט הזוגי, הרי שכש-הגבר 'סותם את פיה' של בת זוגתו, שלא לדבר על מה שהיא מרגישה ולא מאפשר לה פשוט 'לשפוך הכל' החוצה, מתעלם ממנה כשהיא רוצה לשוחח, או לא נותן לגיטימציה לרגשות שלה, ואף נלחם בהן, סותר אותן, ומסביר לה מדוע היא אינה צריכה להרגיש כמו שהיא מרגישה, ושהרגשות שלה מתאימים לילדה קטנה ומגודלת, אזי מה שעלול לקרות הינו שהאשה תתחיל להעמיד פנים ולא לבטא באמת מה שהיא מרגישה, לא תדבר על כמה כואב או רע לה, או שהיא תתחיל במלחמה פנימית עם עצמה שלא להוציא החוצה את רגשותיה על מנת שלא להיתפס כמטומטמת בעיני בן הזוג – וזה רבותיי, נטילת עצמאות האשה במיטבה וכליאתה בתוך אבן, אשר כל רגש הרוצה לפרוץ דרכה, נתקל במחסומים ובחיישני בטיחות, תחת העננה של ביקורת עצמית.

רק אישה אשר יש לה אוטונומיה להתבטא עם הזולת בתוך הקשר מרגישה עצמאות. וזהו ה'לסמוך על עצמי' האמיתי של נשים, שהן יודעות שכשיש להן קשיים והתמודדויות, יש להן עם מי לדבר על כך.

נשים שעוברות סתימת פיות בקשר הזוגי, לא יחזיקו מעמד כך זמן רב. משום שהמצב הזה ש'אין לי עם מי לדבר' הינו מצב של בוז עצמי, ובדרך כלל, האדם שאנחנו משתעבדים בו לא יסכים לסבול יותר והוא יעשה הכל כדי לנתק את כבלי הברזל המשעבדים אותו. 

עצמאות תקשורתית המפעילה אנשים אחרים הינה עדיין 'עצמאות'. גם אם את לא יודעת לעשות הכל ועדיין נזקקת לאחרים, הרי שבסופו של דבר, האפשרות הלגיטימית להתחבר ולתקשר עם בני אדם ולבקש את עזרתם, היא העצמאות הנקראת 'לגרום לאנשים לעשות עבורך'.

בדורות הללו של ה'זוגיות המודרנית', על אף שנשברו הרבה מוסכמות עתיקות של התפקידים של הגברים והנשים בנישואין, עדיין ישנן מוסכמות שנשים לא התנערו מהן. הצורך לחיות עם בן זוג, התלות באהבה, והצורך בקשר אינטימי חזק וגלוי לב. למרות העצמאות הנשית ההולכת ומתרחבת מבחינת תפיסות חברתיות, הנשים, על אף יכולתן להיות לבד בפועל ולהסתדר על ידי עשייה של כמעט כל דבר בעצמן, עדיין חשות פגועות ואבודות באובדן קשר או פגיעה שנגרמת להן בגללו. הכמיהה הפנימית לקשר ואהבה הינן רגשות אשר גוברות על כל רצון לעצמאות.

על הגברים בזוגיות המודרנית של קידום מעמד האישה, מוטלת משימה לא פשוטה. מצד אחד הם עדין צריכים להיות בעלי כח, מצליחנים ובעלי דעה כדי להרגיש טוב עם גבריותן. ומאידך עליהם להיות מספיק חזקים כדי לא להרגיש מאוימים מהעצמאות הדעתנית וההצלחה של הנשים בתחומי החיים. מפני שכשהגבר יחוש איום על גבריותו ויגרום לאשתו צורך להתנצל על הצלחותיה ושאיפותיה, הוא בעצם עלול ליטול ממנה את עצמאותה.

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן