20 שנה לזכרו של סמל צחי איטח, החלל האחרון של מלחמת לבנון הראשונה והוא נהרג זמן קצר לפני שהחל הפינוי הפתאומי של צה"ל מלבנון. סמל צחי איטח שירת בחטיבת גבעתי והוא שירת ביחידת פלח"ן בגבעתי אותה הקים מחדש אביו אל"מ אריה איטח (כיום קב"ט אשדוד). צחי היה במשימת אבטחה על הבופור כאשר ב- 11.2.2000 החיזבאללה ירו טיל ישיר לעמדת השמירה של צחי והוא נהרג במקום וזמן קצר לאחר התקרית החל הפינוי מלבנון.
סיפור חייו של צחי איטח מתחיל עם הוריו. אריה איטח, קצין צעיר בחיל ההנדסה, מכיר מורה חיילת, יפית, ויחדיו הם מקימים משפחה. אריה מתקדם בסולם הדרגות כמתוכנן והמשפחה עוברת למצפה רמון ובהמשך גם ליבנה, בעקבות הקריירה הצבאית המצליחה שבשיאה הקים אריה את יחידת פלחה"ן. צחי, הבן הבכור במשפחה, היה יוצא דופן מגיל צעיר מאוד.
הוריו של צחי החליטו להשקיע בפסנתר, ומשם זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הוריו הבינו במהרה שבנם ניחן בשמיעה אבסולוטית ונהג להאזין לאלבומים שלמים והצליח לנגן אותם מבלי שעשה כלל שימוש בתווים. באופן מעורר פליאה, הוא הקליט 450 שירים שניגן, ו-18 שירים של הלהקה המשפחתית שהקים יחד עם אחיו עמוס ושתי אחיותיו הקטנות, אתי וליהי. הכישרון הנדיר עשה את שלו, ויפית, אימו של צחי, מספרת על שיחה מפתיעה ממפיק שביקש מצחי לנגן עם זמרת מפורסמת ועם בועז שרעבי. רבים מבני משפחתו כיוונו את צחי ללכת ללהקה צבאית, אך התבדו לנוכח העובדה שכבר בתיכון בחר לכתוב עבודה בנושא "המוטיבציה של בנים ללכת אחרי אביהם ולשרת ביחידות קרביות" – אפשר לומר שזה היה רמז לעתיד לבוא. אחותו אתי מספרת שצחי הלך למיונים ליחידות מובחרות. שאול מופז שהיה באותם ימים הרמטכ"ל בעת נפילתו של צחי: "האבא הקים פלחה"ן גבעתי והוא רצה לשרת ביחידה שהאבא הקים. זו הייתה מבחינתו סגירת מעגל, גם אישי וגם משפחתי".
ביום חמישי ה-10 בפברואר 2000, נהרג חבר אחר מהחטיבה של צחי הבינו המשפחה שזה קרוב מתמיד. צחי צלצל להרגיע שזה לא הוא שנהרג. למחרת בבוקר הוא התקשר שוב ודיבר רק עם אמא. אך ציינה בפניי צחי שעוד מוקדם לאחל שבת שלום. צחי השיב לה. "כן אמא, אבל אני עולה לשמירה עוד מעט ולא יודע אם אספיק לדבר אתכם, אז אני רק רוצה שתדעו שאני בסדר והכל בסדר'".
לפני שהשיחה נותקה, יפית סיימה את דבריה "אני אוהבת אותך, תשמור על עצמך". באותם רגעים יפית לא ידעה בדיעבד שאלו מילותיה האחרונות לבנה. אתי שיתפה, שאמא הרגישה באותם רגעים תחושה לא טובה בבטן. אז היא מחליטה להתקשר שוב – והפעם עונה המשיבון. בדיוק באותם רגעים מתנגן ברדיו השיר 'לתת' של בועז שרעבי, ואמא מחליטה להצמיד את הטלפון לרדיו ולהקדיש את השיר לצחי. היא לא יודעת שבאותם רגעים צחי נפרד מהעולם עם השיר שהיא שלחה לו. כשהסתכלנו אחורה עם ציר הזמן במשיבון – אלה היו אותם רגעים בהם הטיל פגע וריסק את העמדה של צחי.
אמו יפית מספרת על היום הארור: "בגילוי המצבה נטרפה דעתי כשראיתי את השם של בני בכורי אהובי 'צחי איטח'. זה כאילו מישהו בא ונתן לי חותמת 'הבן שלך לא ישוב'. זה הרגע שכל אמא שכולה כשהיא מגיעה לרגע של גילוי המצבה ורואה את שם בנה. לי זה ריסק אותי זה מישהו אמר לי גברת אין אשליות הוא פה הנה השם שלו. זה הרגע הכי קשה שלי".
כ-20 שנים לאחר ששכלו את בנם צחי, אריה ויפית איטח חוזרים אל הרגע שבו החליטו לבחור בחיים חרף הכאב הגדול. אחת הדרכים בהן בחרו להנציח אותו היא ביצירת תערוכות ציורים 'לגעת בחיים'. לדבריי אימו יפית, הצבעים מאוד צבעוניים, ומקרינים אופטימיות – להציף ולהאיר את אורו של צחי על מי שהוא היה. דרך נוספת בה בחרו השניים להנציח את בנם: הספר "מתנה למדינה". לדברי אימו: "הוא לא היה כתוב בשום מקום ובשבעה החלטתי שצחי יהיה גיבור הסיפור. לקח לי עשר שנים בכדי להוציא אותו לאור ואני כל כך נרגשת לטייל בבתי ספר וגנים, לספר ולראות איך הורים מכינים מתנות למדינה במיוחד לחגיגות ה-70". אביו אריה איטח הבין שהחיים חיים להימשך. "הבנתי שהחיים ממשיכים ויש עוד מה לעשות. אז לקחתי את זה למקום שיש עוד מה לעשות, ואנחנו עושים".
אביו אריה, הספיד את בנו בנאום סוחט דמעות: "צחי שלנו. אתה כאן ועכשיו כמו תמיד בכל מקום שאליו נלך אתה חלק מאיתנו חלק בליבנו מאז ועד עולם. צחי, 20 שנה אחריי, הגיעו רבים כל כך לבקר, הרי אתה יודע הכל, אתה חלק מאיתנו. אבל את האורחים נעדכן. סבתא וסבא נפטרו מצער, אחרי לכתך היה להם קשה לחיות. אתי בת ה-16 – היום בת 36. לי אחותך הקטנה שהייתה בת 11 – היום בת 31 והיא אמא. עמוס בן ה-14 – הוא גבר בן 34 ויש לו בן שקוראים לו צחי. היית גאה ונהנה מהם בכל רגע. אנחנו כל שישי מבקרים אות=D7 בחלקה הצבאית ביבנה. מבקרים מספרים מתייעצים איתך. נותרת העוגן של המ=שפחה. כששמח, שעצוב, אתה תמיד איתנו ואתה לא השתנת. אותו חיוך, אותו טוב לב ונתינה, אותו אהבת הארץ. אתה חלק מאיתנו".
צחי הותיר אחריו זוג הורים ושלושה אחים כאובים. לי שחוותה את הטראומה בגיל 11, מספרת שהכאב התעצם בעקבות היותה אמא. "אני נושאת עיניים להורים בהערצה. זה חידד אצל כולנו את הכאב הכפול. עם הזמן אתה מקבל פרספקטיבה של הורה שמאבד את המהות שלו, את הטעם החיים. אני יודעת שהוא ממשיך לגדול איתי, גם כשאזדקן ואהיה עם מקל הליכה, זה לא ישנה דבר, הוא תמיד ירגיש לי האח הגדול שלי. למדתי לגדול עם דמותו". אתי שחוותה את הטרגדיה בגיל 16, משתפת ברגע קשה שקרה עם אחותה, לי לאחר מותו של צחי. "הייתה ללי אספת הורים. אני זוכרת שהיא אמרה לי שהיא לא רוצה שאמא תגיע לאספה כי באותם ימים היא לבשה בגדים שחורים. היא ניגשה לאמא וביקשה 'אני רוצה שתחליפי בגדים ותשימי אודם'". אתי הוסיפה. "עברנו הרבה ולא נתנו לאף אחד ליפול. אני חושבת שזה מה שמאוד יפה פה בסיפור הכואב הזה. כשלאבא היה קשה כולם תמכו והיו שם, כך גם עם אמא, אז אותו הדבר עם האחים. זה סוג של ערבות כזו שהיא לתמיד".
אחיו עמוס היה ילד בן 14, ונחשב לחברו הטוב של צחי. "אני אוהב לזכור אותו ככה – מצחיק, אופטימי, אחד שאוהב את החיים. אבל איך מצליחים להמשיך לחיות ולדבוק בחיים בלעדיו?. זה אחד הדברים הכי כואבים. אי אפשר להבין זאת בגיל 15". עמוס בן 34 בעל משפחה, והוא הנציח את אחיו בדרך ייחודית. "עושים הכל כדי להנציח ולזכור אותו. וההוכD7ה הכי חיה לזה היא שאני קראתי לבני בכורי צח, להמשיך את דרכו. ואין דבר שיותר מרגש אותי מלקרוא, להגיד את שמו בקול רם, להחיות אותו".
חבריו לצוות וחבריו לכיתה, משתפים סיפורים מצמררים אודותיו של צחי –
מפקד הצוות של צחי, שי חינגלי: "אנחנו שמענו את הבום ורצנו. פתאום כל הדברים שתרגלנו, החילוץ, הטיפול, האלונקה. אלונקה ששוכב חייל שלך וזה לא תרגיל. הוא מדמם ואתה מבצע את התרגולת והלב שלך מתפוצץ ואתה רק מקווה רק שיחיה. ואז אתה מבין שהחבר שלך ממש אחיך הוא מת".
קובי, חבר ילדות של צחי, סיפר על רגע מצמרר: "שבועיים וחצי לפני שנהרג צחי, הוא יצא לביתו והתקשר אליי מוקדם אך מסיבה כלשהי לא יכלתי לענות אז הוא השאיר לי הודעה. 'זה צחי, מה קורה אחי?. איזה קטע שהיית בבית מה שלומך? מה קורה? היום יום שני! החזירו אותי הביתה מלבנון לעוד כמה ימים ואני מאוד שמח ומאושר, אבל איפה אתה?!'".
בטקס שנערך במליאת 20 שנה לזכרו, השתתפו חבריו ליחידה, חברי ילדות, אנשי צבא רבים שהיו חלק במרוצת השנים עם משפחת איטח. מקרוב הם מספרים על צחי כדמות להערצה, ובפניי רבים נחשב למנהיג. מי שהגיע לכבד את זכרו היה ראש עיריית יבנה,צבי גוב -ארי: "אני מגיע למשפחת איטח שמוכרת לי זה מזמן מה. עולה הביתה ופוגש זוג הורים שעולמם חרב עליהם, כאשר האם יושבת ובוכה והאב עושק ביגון היום מחר. אני מסתכל על האיש שעולמו חרב והכאב בלתי נמדד.
